אני מתאימה?

שלום, אני סוטודנטית למקצוע טיפולי כדי לא לתת יותר מידי פרטים אשאיר את זה ככה. בזמן האחרון עולות בי מחשבות לגבי התאמתי למקצוע, האם אני יכולה, האם אני מתאימה, מי אני שאגע כך באחר? מיותר לציין כי לקראת התואר עברתי מבחנים שונים ומגוונים הכוללים ראיונות חודרניים ומבחנים לא קשורים כלל למקצוע. ואחרי כל הדרך הקשה והמתסכלת הגעתי לאן שרציתי. בתחילת הלימודים הרגשתי כמו נערה מאוהבת, התלהבתי, ידעתי ואפילו רזיתי בכמה קילו מרוב התרגשות.. ועכשיו, עצוב לי ומתסכל על כך שאני לא יודעת, האם אני באמת יכולה. בראש אני עורכת כל הזמן השוואות על המטפלת שלי, היא כן מצליחה להתנסח, לגעת, להיות מדוייקת, בטוחה בעצמה ואני לא. אז איך יודעים? איך יודעים שזה זה? איך? תמר

שלום תמר, איך יודעים שזה זה? שאלה מצויינת. אני חושבת שמטפלים נמצאים בהתדיינות מתמדת עם המקצוע בו בחרו. זהו עפ"י רוב מסלול מפרך, ארוך, רצוף משוכות ומהמורות, מבחנים וניפויים. מי שמגיע עד הסוף עלול למצוא את עצמו עייף ומבולבל, לא תמיד בטוח שהיה שווה. לפעמים, מי שעושה את הבחירה בראשית הדרך, שונה מאד ממי שנמצא בסופה. ובכל זאת, אני מאמינה בשילוב הייחודי הזה של נחישות וספק. הנחישות וההתעקשות על הזכות לטפל באחרים, יחד עם הספק, הבחינה העצמית והענווה. ההכרה בכך שאיננו כל יכולים. ההתנסות שלך, כמטופלת, בנגיעה נכונה ומדויקת, היא חוויה מכוננת בחייו של כל מטפל שבדרך. השתמשי בה כמקור כוח וכמגדלור, ולא ככוח משתק. אני מניחה שאת התשובה האמיתית לשאלה "אני מתאימה?" תוכלי למצוא בעתיד בעיניהם של המטופלים שלך. שווה לחכות לתגלית הזו. בהצלחה רבה מאד ליאת

הי תמר, כמי שנמצאת לגמרי בחיתולי המסלול המפרך הזה (אם בכלל אתקבל), גם אני תוהה רבות על השאלה שהעלית. תשובתה של ליאת מאלפת בעיני. אני מדפיסה ושומרת (לימים קשים וקשים פחות...). אני רוצה להוסיף משהו מהתכנים שאותם אני מדברת עם עצמי: אחד הדברים שהפקתי מהטיפול האישי שלי, הינו האמונה באפשרות לשינוי - אמונה אשר ברובד העמוק שלה הינה בגדר תגלית מרנינה עבורי. היא זו המרוממת אותי מן הטווחים הפסימיים של ציר החיים אל הטווחים האופטימיים. כפי שאת בטח יודעת מהתנסותך-שלך לא מדובר בשינוי המתחולל באבחה אחת, אלא בתהליך לימוד איטי - איטי עד שקשה להבחין בתהליכיות שלו ובמדרגותיו השונות. זו המהות של למידה אמיתית... לא מדובר במבחן מוצלח אחד, בהתנהלות מוצלחת אחת, אלא בתהליך הטמעה ארוך - רצוף ספיקות, כשלים, אכזבות ותקוות - אשר בסופו (ואין לזה סוף...) תוכן הלימוד הופך אינטואיטיבי עבורי, ומומר ממשהו שהוא חיצוני לי לחלק אינהרנטי שלי. ההכרה הזו מעודדת אותי כשעולות בי שאלות מסוג: "האם אני מתאימה?", "האם ראויה? יכולה?" וכו' וכו'. כי הרי מהות טיפולית ועמדה טיפולית הינם נלמדים, נרכשים בהדרגה - דווקא מתוך אי דיוקים (ולפעמים בטח גם פספוסים גדולים למדי), דווקא מתוך קשיים ופקפוקים עצמיים. כנראה ש(כמו בחיים בכלל) צריך להשאר תמיד עם אצבע על הדופק ולשמר את החוט המתוח בין ספק לבטחה במצב שמיש: לא רופף מדי (=שאננות יתר) ולא מתוח עד שהוא מאיים להקרע (=ספיקות עצמיים שעשויים להכריע אותנו ולגרום לויתור). אני מתלבטת אם לשלוח... נראה שההרהור הפנימי הזה שלי משרת אותי יותר מאשר אותך. מקווה בכל זאת שמשהו מזה מדבר אליך, נויה