לא יודעת כבר מה לעשות

אני ירדתי לגמרי מהפסים. ילדתי לפני 4.5 חודשים תינוקת מדהימה. אין מאושרת ממני (ומבעלי). אני ובעלי כרגע גרים בחדר אצל ההורים שלי. זה יימשך עד שהילדה תהיה בת שנה וחצי בערך ואז נעבור לביתנו החדש. כתוצאה מהמגורים המשותפים,ומכיוון שאמא שלי אוהבת מאוד את הילדה, היא הרבה איתה. בנוסף, חזרתי לפני כשבוע לעבודה ואמא שלי מטפלת בה. (טיפול ממש מעולה). הכל מושלם לא? אז זהו שלא. במקום לשמוח הכי בעולם, יש לי אובססיה שלא עוברת וגורמת לי לבכות כל יום. הכנסתי לי לראש שהילדה נקשרה יותר לאמא שלי, ושהיא תתבלבל ותחשוב שהיא אמא שלה ולא אני ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה. בפועל יוצא שאמא שלי יותר עם הילדה כי היא גם מטפלת בה שאני בעבודה וגם כשאני חוזרת אז היא הרבה באה אליה כאילו שהיא לא היתה איתה כל היום. יוצא שהילדה רואה אותה ממש הרבה. אני מקנאה וכל הזמן רואה שהילדה מגיבה אליה יותר, מחייכת אליה יותר וכאילו אוהבת אותה יותר. הקנאה הזאת גורמת לי לבכות הרבה ולהכניס לי לראש שטויות. זה לא נותן לי מנוחה ואני עצובה במקום רק להנות עם הבת המדהימה שלי. נראה לי שזה אובססיה. האם כדאי לקחת כדורים? יש לציין שאני מאוד אוהבת את אמא שלי והיא ממש מעולה עם הילדה ועוזרת לי המון. אבל השריטה שלי לא עוברת...אני כל הזמן חושבת על זה וזה לא יוצא לי מהראש. מה עושים?

שלום לי, אמהות צעירות, בעיקר חסרות הניסיון, נוטות לדאוג בנוגע לטיב הא?מהו?ת שלהן. בימינו, נשים צעירות חוזרות מהר מאד למעגל העבודה, ומפקידות את התינוק הצעיר בידיה האמונות של המטפלת, מה שמוסיף מעמסה נוספת על רגשי האשם והתהיות "איזו מן אמא אני". מסתבר שתינוקות ופעוטות יודעים היטב מיהי אמם האמיתית, גם כאשר הם נמצאים שעות רבות בטיפולה של אישה אחרת. עם זאת, מאחר ואתם מתגוררים אצל אמך, הגבולות מטושטשים יותר, וה"מטפלת" ממשיכה, למעשה, להיות נוכחת גם בשעות בהן את בבית. לכן, בעיקר כדי להפחית את החרדה שלך, תוכלי להחליט שבשעות בהן את בבית, רק את או בעלך תטפלו בתינוקות, מבלי להתפתות לשירותיה הטובים והזמינים של אמא. כך תוכלי להבטיח לך ולבתך שעות של נחת ואינטימיות מתגמלות, ולאפשר לאמך לנוח, להתפנות לעצמה, ולהגיע ליום המחרת עם כוחות רעננים. תינוקות רבים אוהבים מאד את אמהותיהם, ובכל זאת יוצאים מגדרם למראה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. נסי לשמוח בכך שבתך מקבלת מלוא חופניים אהבה, ואל תוותרי על הפעילויות שלך איתה, גם אם נראה לך שאת פחות מנוסה או בטוחה בעצמך בהשוואה לאמך. עוצמת המצוקה שאת מתארת, מעלה אצלי חשש שמא מדובר במשהו רחב יותר, הקשור למגורים המשותפים ולתחושה של היעדר גבולות והיעדר פרטיות. אם תרגישי שאינך יכולה להתגבר בכוחות עצמך על המוטרדות הזו, יש מקום לשקול פניה להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע. בברכה ליאת

תודה ליאת, כשאני חוזרת מהעבודה אני רק איתה ואני לפעמים מתה מעייפות ולא מבקשת עזרה מאמא שלי. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להתחבא אז אמא שלי ממשיכה לראות את הילדה. אומנם כבר לא לטפל אבל לראות ועוד קצת לשחק כן. מהנסיון שיש לך, יש מצב שהילדה יכולה להתבלבל ולחשוב שיש לה 2 אמהות? האם היא תזכור את השנתיים הראשונות? אני פוחדת שהיא תגדל (ועדיין נגור שם) ונניח כשהיא בוכה היא תעדיף ללכת לאמא שלי ולא אליי, ובכלל תיקשר אליה יותר...האם זה הגיוני? למי פונים לטיפול? לפסיכולוג?