אנושיות

קראתי את מיכל ונזכרתי... לפני כמעט שנתיים. פריצת דרך בטיפול. סוף סוף פותחת, מאפשרת לעצמי לגעת, נותנת לעצמי להיות נזקקת. לא נושמת בין הפגישות. כאילו רק שם בחדר יימצא לי מעט חמצן. מגיעה חצי שעה קודם. מסתובבת ברחובות הסמוכים. מעבירה את הזמן. המחשבות רצות בראש. עוד רגע, וכל הדיבורים הפנימיים שדיברתי אותם עם עצמי במהלך השבוע, יפרצו החוצה. לא מצליחים להתאפק את מס' הדקות שנותרו. 10 דקות לפני מועד הפגישה. הלב דופק בטירוף. הגוש בגרון מאיים לסתום סופית את נתיב האוויר שעוד נותר. מתיישבת על ספסל ברחוב. לסדר את הנשימה.... הטלפון מצלצל. על הצג מופיע שמו. אני שומעת את קולו. "הדר?" כן....? "אני נאלץ לבטל את הפגישה. שלנו" "מה?" צעקתי בלחישה.... "אני מצטער, אני מרגיש לא טוב..." "אבל אני כבר פה, למטה. ואני לא יכולה שתבטל לי עכשיו......" "אני מצטער, אני מקיא.... אני לא יכול לקיים את הפגישה..." "טוב", פלטתי... להתראות. וניתקתי הרגשתי שאני עומדת להתעלף. נכנסתי לאוטו. נסעתי. ונסעתי ונסעתי.... לימים, כשנזכרנו בסיטואציה הזאת, מצאתי את עצמי מבקשת ממנו סליחה.. על שלא הייתי מסוגלת להבין. על שלא אמרתי אפילו: "תרגיש טוב, תהיה בריא...." כמו ילדים קטנים אנחנו איתם. שבירים כל כך, תלויים כל כך... לא רוצים לקבל את העובדה שגם הם בני אדם.... הדר

תודה על השיתוף, הדר. אנושיות. משהו במילה הזו נדמה לעיתים כל כך שברירי, ולעיתים עוצמתי כפלדה. כולנו אנשים. רק אנשים. גם מי שנאחזים בכל כוחם באחר כדי להיוושע, וגם מי שלא תמיד מצליחים להושיע. ולמרות הכל, המגע והקשר האנושי לא מאבדים מכוחם המנחם. ליאת