נקודות ייחוס

נתניה זו תמיד נקודת הייחוס שלי, אם הגעתי לנתניה בתשע, הכל יהיה בסדר. לכן בעודי נחלצת מפסי הרכבת, חולפת על פני איקאה ונפלטת לכביש הסואן, הצצתי בשעון, השעה היתה חמישה ל... יש לי שפע זמן. אני יכולה להתענג על המוסיקה, לחלום בהקיץ (במהירות המותרת לחלימה בכביש החוף) ולהרהר. זה כזה תענוג שיש שפע זמן, אפשר לעשות דברים כמו שצריך, עד הסוף, כמו שמרגישים באותו רגע. בלי לחץ. הגעתי לרחוב בתשע וארבעים דקות. יש לי 20 דקות! אני אוכל אפילו לשתות קפה. שוב שכחתי מזומן! כל כך קשה להוציא כסף יום קודם? בבית הקפה לא מקבלים אשראי רק על קפה ועכשיו גם אין חניה. זה כבר סיבוב שני ופתאום השעה התחלפה לעשרה ל... איך זה קרה? טוב ברור שאין לי זמן ללכת להוציא כסף. רגע, איתי החזיר לי אתמול חמישה שקלים, מישהו יוצא מהחניה, זה בדיוק מול, חניתי וקניתי שוקו בשקית במכולת ליד. לפי השעון בסלולרי יש לי עוד 6 דקות, אני תמיד שוכחת אם הוא מחמיר, מזייף או שמא מדויק. עכשיו מה? אני לא יכולה לבוא אליה קודם. ואני לא רוצה לבוא אליה אחרי. טוב, כשהוא יראה בדיוק עשר אכנס, זיוף של כמה דקות לפה או לפה לא ישנה לה. כשסיימתי את השוקו נשארו עוד שתי דקות. אז חיכיתי בחוץ מסתכלת על העוברים ושבים, תוהה אם הם כבר מזהים אותי. בעשר בדיוק (?) כיביתי את הטלפון ונכנסתי לחצר. המגפים שלי נקשו על המדרכה וחשבתי שהיא בטח שומעת ומעניין מה היא חושבת על צורת ההליכה שלי. דפקתי על הדלת. שקט. אולי היא לא שמעה, דפקתי שוב. שקט. הסתכלתי בחלון, חושך. זה די מבאס כשהפסיכולוגית שלך מבריזה לך.

מיכל, כמה מתח נבנה עד וסביב אותה נקודת זמן קטנה שבה אנו עומדות על סף דלתה של הפסיכולוגית. מפגש מחודש. איחוד מחודש בין הריאלי לבין המפונטז: עושים קצת השוואות בין הדמות המציאותית לזו שפונטזה במהלך השבוע, מודדים, בודקים את עצמינו מגיבים ומתנהגים... לפעמים אני חושבת שאני נוהגת לצאת אליה ברגע האחרון (ולא אחת לאחר...) בשביל למעט את העומס הרגשי שמתנקז אל הנקודה הזו. אני באמת מצטערת שהפסיכולוגית הבריזה. לי זה קרה רק פעם אחת במהלך שלוש וחצי שנים. היתה אי הבנה... אבל אני זוכרת היטב! איזו אכזבה מרה כשהציפיות והחששות - שתיארת יפה כל כך איך הם מאיצים את הקצב במעלה הסולם ככל שהפגישה קרבה - לא זוכים לביטוי ולמענה. דיברת אתה כבר? התקשרת? שאלת מה קרה? נויה

נויה יקרה, הקטע שכתבתי אמנם מבוסס המציאות אך אינו אחד לאחד. קרה לי כמה פעמים שהיא איחרה קצת וגם פעם או פעמיים שהתבלבלה בשעה. כמובן שדיברנו על זה והיא התנצלה. גם אני לפעמים פישלתי אז מבחינתי זה עוד סימן לכך שהיא אנושית. כן, זה נורא מאכזב שזה קורה (בייחוד אם באים כל כך מרחוק...) וזה גם תלוי איך זה תופס אותי. אבל מבחינתי מה שרציתי לומר (אם רציתי לומר משהו...) זה שאנחנו (יותר נכון, אני) עושים לעצמנו מעין נקודות ייחוס כאלו, אם עשיתי את זה טוב אז אני בסדר, אם לא אז משהו דפוק אצלי. כשבעצם אנחנו יכולים להתכוון למשהו, להתקדם לקראתו, לחשוב רק עליו, לנסות שהכל ידפוק ויהיה כמו שצריך ובסוף ... בום משהו שלא בשליטתינו קורה וזה לא אומר שהכל לא בסדר. אני לא יודעת אם אני כל כך ברורה , זה אולי בגלל השעה ואולי בגלל שפשוט כתבתי ולא ממש חשבתי על זה. בכל מקרה, התחושה שלי כשזה קרה היתה, שצריך לקחת דברים כמו שהם. אם קרה שאחרתי אז אחרתי, זה לא אומר שרציתי לאחר, זה לא אומר שאני לא יודעת לתכנן דברים וכו'. כמו שזה שהגעתי בזמן לא צריך לתת לי איזה תחושה של איזה משהו בסיסי (מיסטי אפילו) שפתאום הכל בסדר. לילה טוב, מיכל

שלום מיכל, שלום גם נויה, ניסחתן את הדברים טוב כל כך, כמעט מתחשק לי לא לקלקל... דברי איתה, טעויות קורות, אי הבנות מתרחשות, יש הרבה על מה לדבר בכל מקרה. לכשעצמי, אשמח לקרוא עוד מסיפור המתח שבנית, אודות הפגישה הבאה... לילה טוב, אורנה