להתגבר ולהתבגר...

השאלה שלי היא פשוטה. התשובה עליה ודאי לא תספק אותי, או אף אחד אחר שמתעסק באותו כאב, ולבטח לא תהיה פשוטה בכלל. עוד לפני שאני חושבת על ניסוח, אני לוקחת בחשבון שאשלח לדבר על זה "שם". עוד לפני שאני לוקחת נשימה עמוקה, אני לוקחת בחשבון שלא תהיה תשובה שתספק או מילים שינחמו, אבל אני יודעת שיהיה מי שיבין. אני פשוט רוצה לדעת איך זה שאף אחד עוד לא הוציא את הספר: "לעזוב טיפול ולהשאר בחיים"... אני רוצה לדעת איך לעשות את זה. איך לעזוב מקום שאני יודעת שאין לי מקום בו. איך ללכת בלי להביט אחורה יותר, איך להיות שלמה עם זה, איך להרגיש עוד חודשיים כמו שאני מרגישה עכשיו. סבורה ובטוחה שאני לא רוצה את זה. אבל בתקווה להיות קצת פחות עצובה... אני רוצה לדעת למה זה כל-כך טיפולי לעודד תלות, ולמה זה כל-כך טיפולי לדבר עליה. אני רוצה לדעת שמשהו יזוז בה כשלא אגיע עוד, למרות שמקווה להשכח מהר. רוצה לדעת שהיא לא תעשה כלום כדי להחזיר אותי, שתגשים את הפחד הכי גדול שלי בטיפול הזה, ושאוכל לסלוח בחיוך. כי כבר לא יכאב לי. אולי אני לא באמת מבקשת תשובה. אולי חפשתי מקום בו יקשיבו לי. והפעם, אני לא מתכוונת לדבר על זה "שם". משום מה, "שם", לא באמת מקשיבים לי. אולי רק שומעים אותי לפעמים. תמיד היא 'יכולה להכיל את התחושות האלה, אפילו שהן לא כלפיה'. אבל ועוד איך הן כלפיה. רק כלפיה. למי יש זמן בכלל להתעסק בדברים אחרים, כשהקשר הטיפולי, הוא לא אחר מאשר שקר גדול... "זה חמור שהוא נשלח לפסיכולוג, כשהוא רק רצה חיבוק..." (מילים כדורבנות באדיבות אביב גפן) סליחה אם נשמעתי דרמטית. ככה זה כשהנפש סוערת. בסערת נפש, ובברכת 'תרבחו ותסעדו', q.o.p

אם זה באמת כך אז חתכי ועיזבי. הכאב עובר ואולי בעצם את צריכה טיפול בטיפול. כלומר חויה מתקנת.

... לצערי, ככה בדיוק אני מרגישה... שצריכה טיפול אחרי הטיפול הזה... אבל זה יהיה צעד די טפשי. ובכלל, הטיפול הזה היה טיפול להרבה טיפולים לפניו... שיט. אולי הבעיה בכלל בי. :-( q.o.p

הי, q.o.p. נדמה לי שהקשבתי. נדמה שהאזנתי. נדמה שהבנתי. בדרכי. ולא. המילים שאומר לא יהיו מספקות. גם לא מנחמות. אולי תהיינה אלה מילים שמנסות לבכות. איתך. כמה מרחק תופסים כשכל-כך כואב, כשהאמת היא שמשתוקקים להרגיש קרוב עד למאד. כשמתחילים להרגיש קרוב. עם לדעת, בלי לדעת. התלות הבלתי נסבלת הזו. הפחד הזה מטשטוש גבולות. מהיבלעות. רציתי לומר שלפעמים, הדרך היחידה להחזיק קשר חזק מקרוב היא אך ורק דרך תחושת ה'אין מקום', או ה'לא קיים', ה'לא אמיתי', השקר. פשוט רק ככה. ליצור או לברוא עולם דמיוני קטן ובטוח ומוגן בתוך כל האימה הזו. הטיפול החודרני הזה. מאפשר לך להיות שם רק בתנאי שאסור לדעת. לנתק. לפצל. עם רצון להתרחק כדי לחזור להרגיש. נפרדו?ת. ובכל זאת, עם כל הכאב המייסר הזה והנוראי והחודר, הטיפול הוא המקום היחיד שאנחנו יכולים להיות עם בו תחושת ה'אין מקום' על כל נפחה. יש מקום לאין. כמה עצוב שהכי מרגיש לנו 'אין מקום' כשהכי מתקרב ל'יש'. אז החרדות שולחות הכי רחוק. אז הכי בועט. האם המרחק הזה איכשהו מנסה להחזיר את ה'יש' הטוב? כאב של קשר. אולי משהו מזה ידבר אליך. ואולי זה סתם קשקוש מוזר. ובברכת מ-ו-פ-ל-ט-ה ;-)