התלבטות

אני נמצאת זמן רב בטיפול.מתמודדת עם כל מיני דברים.נחלשת.עקב הידרדרות החלו מחשבות אובדניות לפקוד אותי בחודשים האחרונים.הייתה לי תכנית והכנתי מכתבים.אני לוקחת תרופות ויש הקלה מסוימת.אך בכל זאת הבעיה היא ללא פתרון וזה מחזיר אותי לתכניות הקודמות. הבעיה היא שאני אמא ל-1 .וקשה לי מאד לעשות לו דבר כזה ולהיפרד.אני נקרעת בין הרצון שלי להפסיק את הכאב,לבין מחויבותי ואהבתי לילדי.אבל איך אמשיך עם הסבל ?

ל'אני' שלום, מרגישים את הכאב שאת חשה מהודעתך,ומי כמוני יודעת מה זה לחוש סבל נפשי נוראי ורצון לגמור עם כל הסבל הזה,אך אף-פעם לא עשיתי ולא אעשה זאת,גם כי ידוע לי שתמיד יש עוד תיקווה וגם כי אני מפחדת מהמוות {ועיניין -שולי - נוסף הוא שאם מנסים ולא מצליחים,יש אח"כ 'כתם' לכל החיים},ולי אין ילד,אך אני מתארת לעצמי עד כמה המשפחה שנשארת מאחור סובלת בעיקבות מעשה כזה; וכשאני קוראת שלך יש ילד, אני חושבת כמה סבל יצטרך ילדך לעבור במשך כל חייו,גם כי יגדל ללא אימו (שהבנתי ממה שכתבת שאת אוהבת אותו מאוד),ללא הדמות שאמורה להגן עליו,לחבק אותו,לתמוך בו,להיות בשבילו כשיהיה צריך אותה,לתת לו אהבה בלתי פוסקת - בקיצור 'אמא',וגם כשיגדל,הנזק הנפשי שיסבול ממנו יהיה רב (בתור ילד שאימו התאבדה- והידיעה שהוא לא איבד אותה עקב גורם בלתי ניתן לשליטה כמו:מחלה סופנית,חלילה, אלא איבד אותה עקב כך שהיא בחרה לעזוב אותו ואת חייה,דבר כזה יכול להרוס את חייו,ואיני מדברת כבר על איך הילדים האחרים יתייחסו אליו בתור בן שאימו התאבדה). לדעתי עצם פנייתך לפורום ופתיחת הנושא,זהו כבר 'צעד חיובי',כי זה מראה שאת עדיין מאמינה בתיקווה כלשהיא. האם את בטיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי? והאם שיתפת את המטפלים שלך ברגשותייך ובמחשבותייך האובדניות? כי לדעתי את חייבת לשתף אותם בכך ולא לשמור זאת בתוכך. בהצלחה, משתנה

שלום לך, אכן כפי שמשתנה אומרת הכאב מדברייך עובר. נשמע לי שהרצון לחיות והרצון למות נלחמים בקרבך כעת. את היית רוצה להפסיק את הכאב, את הסבל שאת חווה, ואני מניחח שהוא מאוד חזק. אבל גם יש בך צד אחר שכרגע מיוצג על יד הבן שלך שחושב על מה יהיה אח"כ. האם הכאב נגמר, האם זו הדרך הטובה ביותר מבין הדרכים האפשריות. נראה לי שבטיפול בו את נמצאת צריך לתת מקום גם לחלק זה. לעזור לך לדבר על המחשבות שלך על איך הדברים ייראו אחרי ההחלטה שלך להתאבד, מה שאני מנסה לומר הוא שהמחשבות האובדניות מטרידות אותך, תופשות חלק משמעותי מהמחשבות שלך בכלל, והנסיון לאזן אותן, כפי שאת עושה במידה מסויימת כשאת חושבת על הילד שלך, הוא נסיון חשוב והוגן עבורך, בתקווה ובאמונה שתוכלי להיעזר ולמצוא דרך חלופית להפחתת הסבל, דרור