התבלבלות

ראשית כל חג שמח היום נזכרתי שבדיוק עברה שנה מאז שהחלטתי לנסות לקחת את עצמי בידיים ולצאת מהדכאון ולהתחיל בחיים חדשים. אני יכולה היום מפסח שעבר לראות שברשימת השינויים אכן למרות כל הקשיים, הכשלונות בהתחלה והיו הרבה כאלה. שאכן הצלחתי החלטה ראשונה שלי הייתה ואני משערת שבגלל שהייתי בדכאון ניתקתי אי אילו קשרים חברתיים שכן היו חשובים לי אך איכשהו פשוט ניתקת אותם לכן דבר ראשון היה להחזיר לי את חבריי - אז אחרי כמה השתפנויות הצלחתי להרים את הטלפון. להפתעתי דווקא שמחו לחדש איתי את הקשר. החלטה שנייה הייתה שאני חייבת למצוא עבודה שתתאים לי עם הלימודים, שבגלל המערכת וחופשות הבחינות למינהם הייתי כל פעם חייבת להחליף עבודה. לכן החלטתי לשנות גישה ולנסות יותר דברים ואפילו עבודות זמניות. אז לאחר אותם כשלונות מוחצים בראיונות עבודה, איכשהו יום אחד הלכתי לראיון לעבודה זמנית. ולאחר תקופה אף ביקשו ממני להשאר והסכימו אף להתחשב בלימודיי. ואני עדיין עובדת שם. לגבי הלימודים החלטתי לעלות מדרגה מבחינת ציונים להשקיע יותר, ולמרות הקשיים של עבודה לימודים ועוד, הצלחתי בכך. אז כן השגתי לי כמה הישגים למרות המתח והעצבים. הבעייה החדשה היא שעשיתי את זה ללא טיפול וללא עזרה אלא רק ע"י כך שניסיתי לשנות את הגישה שלי, ולא להתייאש. הבעיה היא שאני פוחדת עכשיו מזה שמא אם הדכאון יחזור שוב, אולי עם זה היה עם טיפול אז הייתי יודעת שאוכל להתגבר עליו. אך מאחר שזה היה בעצמי אז אולי לא יהיה לי כוח. כי באותה תקופה גם היו לי מחשבות אובדניות ומה יקרה אם הם יחזרו. פתאום נראה לי מפחיד שאני מסיימת תואר ולא יודעת מה יהיה בעתיד, או איך אסתדר מבלי מסגרת של לימודים שכבר התרגלתי אליה. זה בטח מוזר כי אני רוצה לסיים ללמוד, (לפחות עד התחלת התואר הבא) אך מצד שני אני פוחדת. ולא יודעת במה ארצה לעבוד אחרי.

ערב טוב ש' לפעמים, כשאנו נתונים בתוך הקשר מסוים, משהו מן ההתבוננות הרחבה מצטמצם או מקבל עיוות קל. אני מתכוונת לומר, שלמרות שאנחנו פורום 'פסיכולוגיה קלינית', העוסק רובו ככולו בטיפולים פסיכולוגיים ובהשפעותיהם על מכאובי הנפש השונים, יש עולם שלם שם, בחוץ, המתנהל הרחק מספת הפסיכולוג או ספרי הפסיכולוגיה. נדמה לי שהסיפור היפה שלך, ש', מזכיר לנו את הכוחות ואת משאבי ההתמודדות העומדים לרשותנו, במערכה שלנו עם חיי היומיום. חשוב מאד מאד לזכור, שעם רוב אירועי חיינו אנו יכולים להתמודד בהצלחה בכוחות עצמנו, גם כשהם מכבידים ולוחצים. התגייסות מודעת, נחישות והתמדה יכולים להוציא אותנו גם מתקופות שפל. לא תמיד מוכרחים לעשות זאת עם עזרה מקצועית. סביב כל אחד מאיתנו ישנה לרוב חגורת תמיכה לא מבוטלת וזמינה, שכדאי להשתמש בה בתבונה. חברים, משפחה, מקום עבודה, ואפילו סגל האוניברסיטה - יכולים כל אחד בתורו להיות משענת ממשית. העובדה שהצלחת להוציא את עצמך מהמשבר האחרון בכוחותייך שלך, יכולה לחזק אותך ולהגביר את בטחונך לגבי הצלחות דומות בעתיד. צרות חדשות תמיד יכולות לנחות עלינו, ואיש אינו מחוסן מפניהן, גם אם היה בעבר בטיפול נפשי מסודר. את מתקרבת לסיום התואר, וכמו כל תקופת מעבר, גם זו כרוכה בחששות, פחדים ודאגות מפני העתיד לבוא. הללו נראים טבעיים ונורמליים, ולא בהכרח יתפתחו לדיכאון. אחרי הכל, טיפול פסיכולוגי תמיד נשאר אופציה זמינה למקרה הצורך. בהצלחה, וכל הכבוד ליאת