התנגדות לטיפול

היי ליאת, אני עייפה נורא מההתנגדות שלי, מהאיפוק שלי שם בחדר, מהכעס הגדול שאני שומרת בפנים ולא מוציאה. היא כבר מצליחה לזהות מתי אני עצבנית, אפילו כשאני לא מדברת על זה, אבל אני ממשיכה להיות לא אני שם. ואז אחרי הפגישה אני יותר עצבנית, חסרת אונים, ואין לי כוח לאף אחד. כי פשוט יוצאת עם הרגשת פספוס, הרגשה שהייתה לי האופציה לקבל עזרה ואני נלחמתי בה עוד פעם. איך אני יכולה להשתחרר מזה? איך אני יכולה להיות כמו אחרים שבאים יושבים על הכורסה ולא מפסיקים לדבר? עד כמה בן אדם יכול להיות אכזרי כלפי עצמו? אני מנסה לבטל המון, אבל תמיד היא נלחמת בי ומשכנעת אותי להגיע. עוד דבר שמעצבן אותי שרוב הזמן אני יוצאת עם הרגשה של אשמה בכל מה שקרה לי, אחרי השיחות איתה וזה עושה לי עוד יותר רע. איך אני אמורה להתנהג? תודה לך ליאת ושיהיה לך ולכל משפחתך חג שמח

ערב טוב וחג שמח, אם הייתה תשובה חד משמעית לשאלתך, כבר מזמן הייתי כותבת לך אותה. אנחנו מכירות מספיק זמן, ונדמה לי שאת מכירה את דעתי לפני ולפנים :-)) אני חושבת שהדרך הנכונה 'להתנהג' במקרה כזה, היא קודם כל להשתחרר מהאשמה, להסכים להמשיך ולהגיע לפגישות, ולדון בחוויה שלך יחד עם המטפלת שלך. תוכלי להדפיס את כל פניותייך האחרונות, ולהעבירן אליה לקריאה. אני חושבת שהיא עשויה להתרגש מאד מעצם זה שאת נלחמת, למרות הכל, בנטייה לברוח, מזה שאת חושבת עליה ועל הטיפול גם בין הפגישות. אולי דווקא עכשיו, כשהתעייפת מההתנגדות, משהו יזוז. בהצלחה ליאת