לבד

המשכתי למטה את ה"שיחה" של אתמול.אולי אין עוד לומר.אבל אני לא יכולה להיות לבד. היום הלבד הוא לא רק פנימי.גם פיזי.אני לבד כאן. לא רוצה לראות אף אחד.אבל לא יכולה לבד.מתחברת לכאן כמו לבלון חמצן.יותר בכיוון של מכונת הנשמה.לא יכולה לנשום.אני רוצה לצרוח.ליפול ולהתרסק.שהרעש יפסיק.והשקט יפסיק.

ויק, היום באמת יום מוזר. אפור, קודר, לא ברור אם חם או קר. מדי פעם יורדות טיפות גדולות של אבק רטוב. קשה לנשום. אפשר להסתכל על ימים כאלה כעל זירת מאבק, לחיים או למוות, שבין החורף לקיץ. זה מושך אליו, וזה מושך אליו, ואנחנו מיטלטלים ביניהם, יודעים בסתר הלב מי ינצח בסוף. פשוט כי ככה זה. יש סדר. יש חוקיות, ולא יעזור כלום. אני חושבת שגם את יודעת בסתר הלב שהחיים ניצחו. הכל עוד מלא בוץ, זוהמה, קדרות, ורוח רעה. אבל זה יתפזר בסוף. את תראי. ליאת

לא.לא. אי ספיקה מנטלית. עונת המעבר היא קצרה וחולפת. אי הספיקה שלי אין לה סוף. אני בתוך מיכל זכוכית עבה וצר.לא שומעים ולא יכולים להיות שם אתי.נכון? אם הייתי ילדה אף אחד לא היה משאיר אותי לבד. האוכל לא ממלא.הסיגריות המעושנות בשרשרת רוצות לכבות את עצמן על העור,לחדור אל הנפש ולשרוף אותה.מישהו קטן ומרושע צורח לי בתוך הראש אבדון ואני הודפת.ולא יודעת למה.מאבק סזיפי.כל החיים המזויינים הם מאבק סזיפי.