למה למה

ליאת, איך, לתחושתך, הבנה טובה יותר של דברים בעבר או בהווה משפרת את איכות החיים? האם את מרגישה שבכל 'למה' ראוי לגעת בטיפול? האם מנסיונך את מרגישה שיש מקומות שאין סיבה להתקדם אליהם? אולי יש למאים (למה ברבים) שמקלקלים... למה שלא אמשיך לחשוב על חלק מהדברים כאילו הם מו?נעים מכוח הנסיבתיות? ליאת, המאצ'ו שבי כל כך בשליטה עכשיו והכעס מטעין אותי בהרבה כוח. זה מרגיש יופי! אני שואלת את עצמי למה לי לחזור לטיפול אחרי החופש? שוב הציפייה שתיפתח הדלת, הרכנת הראש, ההתפתלות על הכסא, השינה הממושכת... למה לי?.. אולי צריך לדעת לפעמים לחתוך עם עצמך עניינים, לא להתבחבש יותר מדיי בקטנות, להיות החלטי וזהו. בלי קשקושים ועניינים. לא להשקיע כל כך הרבה בהבנה של מה ולמה. פשוט לעשות ודי. אני זוכרת שרשמת לי שלפעמים עדיף לא לדוש מדיי בטיפול, לא להפוך אותו למשהו מרוחק ושכלתני.. אבל אני מרוחקת ושכלתנית, אז זה דווקא מתאים יפה. סתם. מחקתי כמה הודעות, וזה הכי כללי שיכולתי להגיע אליו. אבל באמת, איך את מרגישה שההבנה מקדמת שינוי? מקווה שהשרב ישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך (עוד לא יצא לי לאחל כזה דבר לאף אחד.. :-)) לילך.

קלינט קשוחתי החביבה, נורא בא לרשום לך משהו קטנטן, רק קטנטן משלי... תמציתי הפעם... התמקדתי להאזין שוב ושוב, לתת נפח למשפט הכמעט אחרון שלך. איזו משאלה גדולה ראיתי בו. משאלה שנוגעת בנימים הדקים. הייתי רוצה להאמין שהיא נועדה גם לעצמך, להחזיר אותה גם אליך, ובכל מקרה, הייתי לוקחת אותה אליי, לעצמי, ומאמצת אותה. ... "מקווה שהשרב יישבר לגשם סוחף מעל הבית שלך" ואני מתרגמת לי... רק בעברית... מקווה, מקווה שלבו הרך של קלינט, הקשוח למראה, קצת ירשה לעצמו להיסדק, ו... אולי אפילו קצת יותר, יתבקע הסכר ויתיר לפרוץ בבכי. סוחף. אף אחד לא ישים לב, ובעצם, כולם ישימו לב ויהא זה סוד שמור. את מתקדמת יופי, חמד, וזה בסדר בלי לדעת. זה פשוט עובד ככה :-) יודעת שזה מפחיד. מאד. אבל לאט לאט, זוכרת? שלך בלבביות אשת האדמה

היי לילך, אחרי שהרגעתי מעט את התשואות לאשת האדמה (רק אנשי אדמה אמיתיים מעריכים ממטרים שוברי שרב), אני מתפנה להוסיף קצת משלי. התשובה לכל הלמה'ים של הפסקה הראשונה שלך היא אחת: את הגעת לטיפול. את באת לשם. את רוצה לדעת. זה כמעט כמו לשאול למה נכון ללמוד בכלל. רועי הצאן הנבערים על הגבעות הירוקות צרובות הרוח ברחבי העולם, חיים חיים נטולי דאגות. הם אינם מוטרדים מן החור באוזון, ממרוץ ההתחמשות האטומית ומסכנת ההתנגשות באסטרואידים. אני חושבת שאפשר להמשיך לרכב על הסוס, לצמצם עיניים צרובות חמסין בצהרי היום, ולהתאמן על שליפה מהירה. זה עניין של בחירה. השאלה החשובה, בעיני, היא למה נכנסת לשם מלכתחילה. יכול להיות שתסתתר שם טיוטה ראשונית של תשובה. בינתיים יש כאן זרזיפים מעליבים של טיפות חומות, המנקדות הכל בבוץ חינני. אבל תודה. זאת הייתה ברכה נהדרת! ליאת

תודה לכן, על תשובות מעוררות מחשבה! ליאת, אני לא בטוחה אם הבנת אותי כמו שהתכוונתי. ואולי אני לא הבנתי טוב את מה שהתכוונת את. תיאור הקאובוי (הנחמד) שכתבת מתאים לי אמנם, אבל רק לבנתיים. אני לא מתאמנת בשליפות מהירות, רק בצמצום העיניים מול השמש, וגם זה יתפוגג במהרה. אני זוכרת למה באתי לטיפול ויודעת שיש לי עוד כמה דברים ללמוד. אין ביני לבין הגברת 'חוזה כיף', או 'חוזה קל'. ובכל זאת, אני חושבת שיהיה בסדר. לבטים אמיתיים בנושא של עזיבת הטיפול (שלא קיימים כרגע) יועלו רק בצד שלי של המסך. לא נראה לי מתאים שזה יעשה כאן בפורום באופן רציני. אז אם זה הסתנן לי לכאן זה בלי כוונה, ואני מצטערת. מה שהתכוונתי לשאול זה אם יש מצבים בטיפולים שאת מלווה/מדריכה שאת מרגישה שיש נושאים שחפירה בהם לא תוביל למקפצות או לנקודות המבט שיאפשרו שינוי. האם בכל מה שנוגעים שווה להעמיק? אולי יש נקודות מבט ששווה להתנסות בהן בלי להבין עד הסוף למה נקטנו מלכתחילה בנקודת המבט הקודמת, שהקשתה וסחטה כל כך הרבה כוחות. כן. אני לא בטוחה שאת הכל אני רוצה להבין ולדעת עד הסוף (למרות שאני שם מבחירה שלי). בסרט 'המטריקס' אפשר לבלוע או כדור אדום או כדור כחול. את חושבת שבטיפול אפשר לשחק עם חצאי כדורים? :-) השאלה הזו לא קריטית. אם השרב התיש, לא אתיש אותך גם אני שבת שלום, ושוב תודה, לילך.

לילכי יקירה, אני הולכת להתיש אותך ואת עצמי ואת כולם בהודעה הזו... מקווה שתסלחי. למה למה למה למה. הפילוסופים קוראים לזה שאלת הא?ר?כ?ה-שאלת האפס, שאלת ההתחלה: למה אלוהים ברא את העולם? למה בני אדם חיים? מה התכלית? מה הטעם?. נכתבו על זה תילי תילים של מילים. את באמת חושבת שלמישהו יש תשובה חד משמעית? - ובכן, לא! (אולי לצערינו ואולי לא...) זה מסוג השאלות שכל אדם, בכל רגע נתון, יתן עליהן מענה שונה. אני אנסה לעקוף את המענים הישירים לשאלתך שעולים כרגע בראשי, ופשוט לתת לך שתי דוגמאות מחיי. מקווה שתביני את ההקשר. 1. פעם, לפני שנים רבות, פניתי לרופא סיני עקב בעיה רפואית כלשהיא. הוא התייחס לבעייתי בקצרה, הסביר במספר מילים מוזרות (בזמנו הן היו לי חדשות ומוזרות) ממה היא נובעת, ואז - במשך שעה שלמה - הוא ניסה להרכיב לי תפריט תזונתי עמוס באיסורים ובלאו-ים. יצאתי משם ממורמרת וכעוסה: מה, אני נזירה? מה, מהיום והלאה ניטלת ממני הנאת האכילה? מה, אני אלך לשוק - אתבונן בצבעוניות מפוצצת העיניים והחך של מיני פירות וירקות - ואגביל עצמי לדוכן קטן אחד, עם צבעים וטעמים סטנדרטיים? מה הטעם? למה לי לאמץ נקודת מבט מגבילה כל כך, אחרת כל כך משלי? ובמה זה עשוי לעזור? יומיים לאחר מכן, אמי (שכלל אינה בקיאה ברזי התזונה הנכונה) גררה אותי לחנות טבע ענקית באיזה מושב. זכורני שעמדתי באמצע החנות ומלמלתי לעצמי בגיחוך שאמא עומדת לבזבז כסף על שטות. כן, שטות. ואז התחולל בי משהו. אמרתי בלבי: "קיבינימט - נויה - אם לא תנסי (תנסי באמת, בנחישות ובהתמדה ולאורך זמן) איך תדעי?". ומרגע זה התגבשה בי החלטה יציבה לבדוק את הדרך שהוצעה לי. עקבתי אחר דרכיו של הרופא כמו ילדה טובה. לא ידעתי למה... רק לאחר חדשים רבים - כשהגוף הפך רגיש למה נכון/לא נכון עבורו, כשאורח החיים החדש החל להעלים כל מיני סימפטומים מציקים (לאו דווקא אלה של אותה בעיה שבעטיה פניתי) - התחלתי להבין למה. 2. סיפור שני: פעם למדתי תלמוד. בתחילה ההגיון הפנימי של ח"זלינו לא ממש דבר אלי. הם נוהגים להתפתל שם בסיפורים ובפסוקים שלכאורה אינם קשורים לסוגיה המקורית, ולתת הוכחות והצדקות לטיעוניהם, אשר סוטות לחלוטין מההגיון המערבי שלנו. מה זה זה? נו באמת? התאכזבתי - מודה. אפילו גיחכתי בציניות קלילה. אבל לאט לאט, בעבור הזמן, הבנתי יותר ויותר. זה לא היה לימוד מילונאי - כזה שמספק תרגום לכל מילה, תשובה לכל שאלה. זה היה לימוד רצוף בסימני שאלה ובהיבטים לא מובנים. הייתי צריכה להאריך רוח ולחכות. לחכות עד שיחלחל פנימה, לחכות עד שאכנס בסוד השפה האחרת משלי, ואפנים אותה. זה קרה בסוף (רק עד רמה מסויימת, כמובן). למדתי ב'רגליים' - לא מבחוץ, אלא דרך התנסות ישירה - כמו שלומדים תרבות אחרת; כמו שלומדים אדם אחר... אז זו התשובה שלי אליך: את התשובה לשאלתך רק את תדעי, בסוף... אין קיצורי דרך, אין משהו שיפיס את דעתך ברגע זה (מלבד אולי האמירה שאצלי לפחות זה עבד, ואצל עוד כמה). צריך לעבוד! - מאחורי כל המיסוך של הקטרוג וה'למה' וההתנגדות והכעס והאהבה והתלות והגיבור בן החיל שצץ להגנתך, צריך להתמסר וקצת קצת להפקיד את השליטה מחוץ לידיך-שלך. רק כך לומדים משהו אחר וחדש, ולא 'עוד מאותו דבר'. בסוף אולי (קצת) יודעים! מוגש באהבה, אני כבר לא חוזרת לקרוא את מה שכתבתי - זה ארוך מדי (ואני לא רוצה לפקפק בעצמי ולשפצר את שכתבתי)... נויה