אליס בארץ הפלאות

שיחה בין אליס והחתול צ'סר: "... התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל כך לאן-" אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול. "-בתנאי שאגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר. "בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה". יצאתי מהפגישה האחרונה הפוכה כל כך. יצאתי עם כוונה מלאה שלא לחזור. כל כך כאבתי. כמעט ונתתי ל"לברוח" לנצח את "להישאר". מאז הפגישה האחרונה מתנהל בי מאבק כואב ועיקש. מעולם לא רציתי לברוח משם כמו שרציתי אחרי הפגישה האחרונה. היום ראיתי את הקטע הזה, מאליס בארץ הפלאות. בבת אחת הוא סידר לי את הבלגן שבבטן. אני אגיע לפגישה הבאה. לא יודעת איך, אבל אני אדבר. או שאולי אני אשתוק. אבל אני אהיה שם, ואני אתן לה להיות שם, איתי.

אוי נועם, איזה יופי. נמרח לי החיוך הלא-תואם של צ'סר. אני אוהבת את האופן בו יצירות אמנות שולחות לנו ד"שים מתוך עצמנו. החלטה אמיצה קיבלת היום. ומרגשת. המשיכי לנצח. שלך ליאת

ליאת, אתמול היה לי הרבה מה לכתוב ולא כתבתי... ועכשיו מתקשה למצוא את המילים. אני חושבת שאני מחליטה להישאר כל יום מחדש. לפני זמן מה אמרתי לה, שלפעמים אני מרגישה שאני צריכה טיפול כדי להבין מה קורה לי בטיפול... היא צחקה. מתגעגעת לרגעים האלה איתה. מזמן לא צחקנו יחד. האמת היא, שזה נורא קשה. הכוונה לטיפול, את יודעת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה, כל כך מכאיב. הרגשה שככה מתחברת לי טוב למחשבות של לילך... גם אני שואלת את עצמי כל יום מחדש אם לא היה עדיף לתת לדברים להישאר כמו שהם. למה הייתי צריכה להתחיל ולחפור בדברים, להתחיל לשאול שאלות, להעיר שדים משנתם... לא בטוחה שיש לי תשובה מוחלטת. רק יודעת שמשהו התחיל לזוז שם, במרתפים האפלים, ונהייה בלתי אפשרי להמשיך ולהתעלם. סתם הירהורים של שבת. פתאום יש לי המון זמן לחשוב... תודה... :-) נועם