החופש הזה הולך להתבזבז לי בין האצבעות

וסידר לי עוד יותר עייפות וכאב ראש ובמקום לנצל אותו כמו שרק אפשר עוד פתחתי את המחשב הארור ונכנסתי לכאן. הימים הראשונים דווקא נוצלו באופן סביר. מבלבל החופש הזה. גם החופש מהפגישות הכה לא מובן מאליו. כל המטופלים מזדעזעים מהשינוי הזה בפגישות, מההפסקות, נכון? מטופלים טריים, מטופלים ותיקים, ובכלל, פרידות ושינויים וכו' וכו' משפיעים על כל אחד באיזו דרך. מטפלים מרגישים עומס יתר בחזרה לשגרה? שאלה רטורית נראה לי... יש לי ניחוש שחלק מהמטופלים חוזרים עם מטען כבד יותר או עם כעסים על נטישה והזנחה והרגשה של היעדר איכפתיות או בגידה או תחושת נסיגה לאחור ורעב גדול ועוד ועוד. אפילו אם כל זה די צפוי, ואפילו אם החופש מילא מצברים אצל המטפלים, עומס הוא עומס. מצד שני יש חומר לעבודה חחח ואולי גם הקלה לראות שם שוב שחזרנו. שהמטפלים חזרו. איך אתם שורדים אותנו, איך... איזה מקצוע מאתגר בחרתם לכם... אתגר לצד אכזבות וסיפוקים. בכל זאת אומרים שגדלים בחופש. זה בזה המון. כמו שילדים גבהים באופן משמעותי יותר בחופש הגדול... ואני.. סוף סוף למדתי להתגעגע... זה מפחיד. טוב שיש ממנו וגם כמה טוב שהוא נגמר ומדוד ומוגבל. נו, כמו כל דבר. הלוואי וזה היה כה פשוט לתפיסה. אקח את הדברים האלה איתי ליום שאחרי, ואם מישהו רוצה לומר עוד, אסתקרן לשמוע.

אני דווקא מאוד נהנית מהחופש הזה. מהחופש לבחור אם מתחשק לי לעשות משהו או סתם לשבת בשמש האביבית,לשתות קפה,לחשוב, לתכנן או לא לעשות כלום....... להיכנס לפורום, אצלי, זה דבר שבשגרת היומיום(מן התמכרות קטנה), תמיד נעים פה. גם כשהכאב זועק מבעד להודעות הרבות, תמיד מישהו יגיב, ירגש, יספר או סתם יזדהה. לא הבנתי ,למה המחשב ארור ? בלעדיו איך אפשר להיכנס לפורום ?????? השנה,אין לי חופש מהטיפול (לצערי). המטפלת, עמוסה בעבודה יותר מתמיד, אבל בפגישה שלנו,היא שם,רק איתי. לפעמים נראה כי היתה מעדיפה ללכת לישון.... אבל כל מילה או משפט שלי מעירים אותה קצת... מאתגרים אותה לחשוב. אני חושבת, שאין חופש מבוזבז באמת. גם אם לא עמדנו בתכנונים,עשינו דברים אחרים.וגם אם לא עשינו - אז למדנו לא לעשות, למדנו להינות מלא לעשות. תמיד קורה משהו,תמיד לומדים משהו,תמיד חושבים על דברים ....... אני כל כך רוצה שהחופש הזה ימשיך וימשיך......

הי תמר, תודה על השיתוף. נעם לי מאד לראות נקודת מבט שונה. זה היה חשוב לי ובאמת תודה. * "מחשב ארור", כי אני לא הכי בטוחה שהשימוש שלי במחשב ובאינטרנט ברגעים אלו הוא לא הרסני יותר מאשר מועיל...

שלום •, חופש הוא יותר תחושה פנימית, מחוויה שמוגדרת מבחוץ (והדוגמה הטובה ביותר לכך היא שאפשר להרגיש מאוד מתוח בספא, מאוד רגוע באמצע יום עבודה רגיל). אני מבינה שעבורך הדברים הוגדרו מבחוץ - באמצעות הפסקה זמנית בטיפול. ההפסקה הזו מובילה אותך להיות עסוקה באופן בו מטפלים חווים את החופשה שלהם, באופן בו מטפלים ומטופלים חוזרים מחופשה. דרך העיסוק הזה עולה אצלי תחושה של קרבה רגשית, ביחד עם הדאגה שזה יותר מדי, ש'את' יותר מדי... וודאי לא יפתיע אותך לקרוא שאת התחושה הזו חשוב לדעתי להביא לתוך הטיפול בעוד כמה ימים, כשתחזרו לעבודה משותפת בקצב הרגיל. בינתיים, אני שולחת לך מעט מהאופטימיות של תמר... אורנה

הוי אורנה :-(, אני כל-כך יודעת את כל זה ויותר. אפילו אינך יכולה לתאר עד כמה. יש לי מזה כמעט במינון יתר. הרבה הפסקות מאחוריי והרבה מאד דיבורים על. רגישות היתר לשינויים, רגישות היתר לקצב שלהם... :-( מי כמוני יודע ששם הוא הוא המקום 'לדבר על זה'. אוי ואבוי אם לא. גם מה שרשמתי כאן הוא כבר תוצאה של שיחות ארוכות, ואפילו בסוף דבריי רשמתי ש... כן... שוב אביא את הדברים לשם לחדר ההוא. לשיחות... יש פה נימה של ייאוש ב'שוב' הזה... ויודעת, יודעת שהוא הכרחי ואחר, אפילו במעט, מפעם לפעם. השלט "אל תיגע בי" חי וקיים ובועט. ושם, שם כל-כך נזהרים, כל-כך נזהרים, וגם שם, במקום היחסית בטוח ההוא, קורה שמתפשל, או שמנסים להעיז קצת יותר. אבל רק שם מותר... שם אינטימי, שם מכירים, ושם מנסה להיות מותאם בשבילי. פרטי. לא יודעת מה עשיתי פה. מה אני עושה. לא יודעת. ובכלל, רוצה לנוח מה'לדעת' הזה. מהדיבורים האלה. די כבר! החופש כולל גם את זה. גם. והנה לא. לא טוב לי. רשמתי לי מחשבות. קורה שאני מניחה פה דברים, כשאני מעיזה ולא שולחת לעצמי במייל. כמה קשה לי להשאיר פה הודעות. על אחת כמה וכמה לפתוח הודעה. כמה חרטה על שבירת הנדר הזה. אז רשמתי לי מחשבות של לפני. משאירות עדות קטנה. אולי רציתי גם להזמין כמה אנשים מכאן לרשום. מחשבות שבודקות ומאמתות ששוב זו הקיצוניות ואנכי... וכרגיל, חנטרשתי ומרחתי והרחקתי ברגעים של בדידות וכאב והפסח הזה שיצר אצלי משקעים משנים ארוכות... יצא לי לכתוב קצת יותר בימים האחרונים, גדול עליי כל זה... נראה מה יהיה... וקצת פדיחה לי שאני לא מצליחה לרשום בבירור מי אני, למרות שניסיתי להשאיר סימני זיהוי ורמזים די ברורים... אבל... זה בעצם העניין... :-( גם הדברים הללו יגיעו לחדר ההוא... שוב... ...

גברת כוכבית :-) נהניתי מאוד לקרוא את הגיגייך איך עברת באופן חלק מתסכול החופש שלא-מוצה לקשיי הפרידה הזמנית בטיפול ומבלבול לאיזו הבנה-השלמה שאת אולי גדלה בחופש נחמד לי לקרוא על תובנות קטנות וחמקמקות שמרקדות לך בין השורות את גם מרגישה בהן? אני חושבת שמחכה לך פגישה מעניינת, כשהדברים ישובו לשיגרה.. אני מניחה שלרובינו.. כנראה שאת צודקת, ההפסקה הזאת עושה משהו הצטערתי לקרוא כמה יפה אני נופלת ברו?ב??ר?יק?ת הכעוס שהתווית (רק בלי רעב לפגישה, להיפך..) זה רק גורם לי לכעוס עליה יותר :-)) זה איכשהו מצחיק אותי, המצב המרוגז הזה שנקלעתי אליו זה לא קורה לי בדרך כלל... כנראה שגם לי מחכה פגישה מעניינת.. מצחיק :-) לילה טוב בנתיים, לילך.

הי נשומי, חשבתי עליך ועל ההפסקה הזו. נדמה לי שזו הראשונה שלך? משונה כזה פתאום, לא? גם אני חושבת שצפויה לכן פגישה מעניינת. את סקרנית? חופש זה עוד לא משהו שלמדתי להרגיש... פפפפפפ ועוד כתבתי שם על חירות למטה. חירות עלק... שאלת שאלה חכמה חכמה. בשלב הנוכחי, איני יודעת אם הקטע של הגדילה בחופש הוא אשליה. אשליה שמתנפצת. לא שאני מרגישה ממש, הגדילה היא בקצבים לא מורגשים ומבהילה מאד. איש אחד אומר שכן, יש פירות. הסביבה (בקושי סביבה) אומרת לאו גדול, ואנכי... שומרת בסוד גם מפני עצמי... הרעב שדיברתי עליו הוא לא רעב לפגישה עצמה, אלא משהו שמתאר חסר שנוצר בגלל הביטול. וכמו שכותבים פה תמיד (וגם אני P-: ) - הנה יש חומר לפגישה. "הבה נביא לשם את הכעסים במערומיהם". אומץ או לא? החינטרושים ואנכי. בוקר ותודה לך יקירה • ... זה היה יותר ריבועון, לא?