מכתב קטן

כבר שעה אני בדרך לכתוב את המייל הזה ולא מצליחה להתחיל לכתוב. לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד. מחפשת דרך להסביר את עצמי במילים. שוב כואב. אני חושבת שאני פשוט אתחיל לכתוב ואחר כך כבר אחליט מה לעשות עם המייל הזה. אני מאוד עייפה, אבל אולי זה דווקא יעזור למילים לצאת כמו שהן, בלי יותר מיידי שיפוצים. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על אותן מילים משעממות. "מוצפת", "כואב לי", "מפחדת" ועוד כמה. המילים האלה הן ניסיון שלי לתקשר את מה שקורה לי, אני לא רגילה לעשות את זה ויש המון דברים שאני לא מוצאת עבורם מילים. חוזרת על המילים האלה שוב ושוב ומרגישה שאת לא לגמרי מבינה. את לא איתי. אולי אני טועה, אולי אני מפחדת להבין שאת מבינה. אני מנסה ללכת איתך, אבל כל הזמן מרגישה שאני מאכזבת. אני מנסה לצעוק משהו בלחש ואת לא שומעת. כואב לי ואני לא מוצאת דרך אחרת להגיד את זה. לא מצליחה להיות יותר ספציפית. לא מצליחה להגיד מה בדיוק כואב. מנסה להרגיש בגוף... נראה לי שאם צליח להסביר את זה דרך הגוף יש סיכוי שתביני. מרגישה את הלב פועם חזק ומהר. מרגישה את הדופק בצוואר. אין לי אוויר. אני יודעת שכואב, אבל לא יודעת להגיד איפה. אמרת היום שכל דבר שאעשה יגרום לי להיות מוצפת. יש בזה משהו. הגעתי למן מצב כזה שהרבה מיידי נמצא חשוף. אני זוכרת יותר, אני שמה לב יותר ודברים מתחברים. אני משקיעה הרבה אנרגיות בלהחזיק אותם במקומם, שלא יזוזו, שאני לא ארגיש, כי גם ככה קשה מיידי עכשיו. היום כשהסתכלנו בתמונות הרגשתי כל כך רע. לא יכלתי לראות אותן. הן מגעילות אותי. אני אפילו לא יודעת להגיד למה. כל החיבור הזה לתקופה ההיא... עושה לי בלאגן. הגוף שלי מגיב כל כך חזק בשבועות האחרונים ואני לא יודעת להגיד מה קורה לו. אני כותבת משפט וחושבת על עוד עשרה שאי אפשר לנסח אותם במילים. הגענו כל כך קרוב אלי ועכשיו כל כך מפחיד לי. אני מפחדת שימאס לך ממני, שאני אאכזב ושתתייאשי או שתיגעלי או שלא תאמיני. גם מפחדת מזה שבטעות תאמיני. לפעמים אני מרחמת עליך. למה אני מכניסה אותך לשם? למה את צריכה להיות שם? הלוואי והייתי יכולה להפסיק לפחד. לתת לעצמי פעם אחת לתמיד לגעת בכל, לחבר ולהרגיש את הכאב הזה במלוא הדרו עד שאחד מאיתנו יפסיד. אם הכאב צריך לנצח- שינצח. שלא יהרוג אותי לאט לאט ובייסורים. נימאס לי מהמלחמה היומיומית הזו. זה לא משאיר לי אנרגיה לשום דבר. בשבת ישבתי מקופלת בכסא ונלחמתי בעצמי שעות לא לחתוך ולא לעשות כלום. סיכמנו שזה לא מתאים לי. רציתי להגיע לפסטיבל בלי סימנים. נלחמתי כמו נרקומנית שיושבת ליד סם ונלחמת לא לגעת בו. לא רציתי להעניש אף אחד, רציתי פשוט להפסיק להרגיש את הכאב המשונה הזה ושום דבר אחר לא הפסיק אותו. לפגישה היום הגעתי מחויכת. ככה זה כשאני מפסיקה להרגיש. רק רציתי להגיד שקשה לי בטיפול עכשיו. אולי יותר מתמיד. בסוף שלחתי לה את זה.

רשת רשת, אני זוכרת שבשבוע שעבר כתבת לי כמה מילים, ואחר-כך הוספת בהודעה נפרדת שזה לא משנה... אני מבינה עכשיו עוד יותר מקודם עד כמה זה משנה, עד כמה את חייבת עכשיו הבנה מהירה ואהבה מלאה. אני חושבת שטוב שכתבת לה. גם אם תבואי מחוייכת לפגישה הבאה, האמת שלך נמצאת במרחב בין שתיכן. מחזיקה אצבעות לקלות שתחזור, אורנה