לאשת האדמה

הנה השארתי את ההודעה שלך יתומה אבל התפרצתי באחרת. הכינוי שלך "אשת האדמה" מהדהד לי כל כך שייך, ואת אומרת אי שייכות - הנה עוד סתירה. אני לא יודעת אם את רוצה שיאמרו לך אבל את לא לבד. הרבה מאיתנו שישבו בלילה שהוא לא ככל הלילות ביכרו להיות בלילה שכולו כל הלילות. הרבה מאיתנו ישבו בודדים בהמולת ה"סדר". לא בטוחה שהבנתי אותך לחלוטין. בכל אופן אביב עכשיו. חג לאדמה.

אשת האדמה שלי, מדריכתי בנבכיי שלי.. רוצה גם אני לכתוב לך.. ומקווה ש'מישהי מכאן' לא תנטור שהשתרשרתי 'להשתרשר'..איזו מילה משונה... לא 'להענף', מלשון ליצור ענפים, אלא דווקא ליצור שורשים משהו בבטן האדמה, מבטן האדמה, שמתחבר אלינו פנימה ולמטה, ולא החוצה ומעלה.. אבל המטה הזה מאפשר להזרים מינרלים וכוחות למעלה. להרים את הראש ולקרוץ בחיוך קל לשמש. כמה כוחות שאבתי מההשתרשרות אלייך, אשת האדמה שלי.. כבר מההתחלה. כל כך רוצה לומר לך 'חג שמח', שיביא חיוך גדול ואור בעיניים אבל מרגישה שלא כל כך שמח לך. וגם לא עצוב. אפטי. אולי תלוש.. הריקנות מהדהדת בקול. עוד סתירה פנימית? וריק מטבעו אמור להשאר חסר, אבל תראי.. מישהי מכאן הגיבה כל כך בחום.. הריק שואב אליו לא רק רע. גם הטוב נמשך פנימה, או ליד הפנימה. אבל לפעמים בחושך קשה להבחין בו. קשה אפילו לרצות בו. כי 'מה זה משנה כבר', ו'התרגלתי', ו'נסתדר' ו'הרבה אנשים הלוא חיים כך'. אבל כמו שכתב ס.יזהר (במילים יפות משלי)- יש בעולם יותר, וגם כשנראה שאין בו, יש בו. תמצית העולם שיש. אם רק יכולתי לערות אלייך פנימה את החום הזה. או מוטב, את הרצון הזה המפעפע לתפוס מקום של ממש ולצחוק בחופשיות. למלא את ה'לא-כלום', במשהו משלך. לשרשר ולהשתרשר. להחליף כוחות.. וכמה אני אוהבת אותך.. וכמה רוצה שיהיה לך טוב.. ואולי זה יום כזה... משפחתיות של אחרים חודרת אלינו מבעד לחלונות הפתוחים.. מאיימת בזעקות ה'מה נשתנה' שלה, מחייבת אותנו להתכנס פנימה קצת יותר. יותר ממה שהיינו רוצים, בלי יכולת להימנע. בלי רצון לרצות. החזיקי מעמד, יקרה לי מכולם הלוואי שלפחות שינה הגונה תביא קצת מזור ללא-כלום המטשטש.. חושבת עלייך..ואוהבת.., לילך.

אשת, בלילה חשבתי על עוד משהו: יש לך חרות! רבנו בחג החרות כבולים בשרשראות לא לנו מבלי יכולת לשלוט בהן.