הדמיון הופך למציאות

הלכתי היום לקנות כרעיים במצוות בן זוגי לארוחת החג. מעל המקרר של העופות באטליז החסרתי פעימה ואחר כך נכנסתי לאי שקט מטריד. בינות למקררים דוחפת עגלה הסתובבה הפסיכולוגית לשעבר. אני כבר במקום אחר אבל מסתבר שהכעס עדיין מפעפע בי. האמת שדמיינתי את הפגישה הזו הרבה זמן. ובעצם היא התרחשה כמו בדמיון. כל מה שהתכוותי לעשות הוא להפנות את מבטי. וזה פחות או יותר מה שעשיתי כשהיא קלטה אותי וחייכה אלי. אבל הוצפתי בכעס שכבר נמוג. לסבר את האוזן זו פסיכולוגית שוותרה עלי בזמן שאני הייתי זקוקה מאי פעם. עוד קומפלקס שנוסף לאחרים ערב החג. חג עצוב לי.

שלום לך, לפגוש את המטפל מחוץ לחדר זה לעיתים קרובות חוויה לא פשוטה. לפגוש אותה בסיטואציה שאת מרגישה שהפרידה ביניכם הייתה לא טובה, נחוותה כנטישה, קשה עוד יותר. קשה לצפות שלא יעלה בך כעס ולא יזכיר לך את התחושות שהרגשת אז. השאלה מה את עושה עם הכעס הזה, כיצד את מעבדת אותו ולא נותנת לו להשתלט עלייך. כי אני מניח שיש חלקים בחג הזה שהם לא רק עצובים עבורך, וקשה ככל שתהייה הפגישה איתה, האם את יכולה לתת לה מקום חלקי בלבד בחיים שלך כרגע? אני מקווה שכן, ומאחל לילה טוב וחז שמח, דרור