לליאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי.. מחכה שתגיעי מתחילת השבוע... :-) רוצה לספר שסיימתי עם מועדי ב'. חלקם טובים, חלקם קצת פחות... אבל נגמר, ואני יכולה לנוח קצת בפסח :-) הטיפול ממשיך להרעיד לי את הקרקע מתחת לרגליים (ואולי זו רק אני שרועדת.. לא יודעת). אני מניחה שאני כבר יותר סומכת עליה. כשאני שם, אני אוהבת אותה נורא. בין הפגישות, חושבת ללא הפסקה על דרכים לברוח ממנה, מהטיפול. רוצה להגיע ולברוח באמצע פגישה, להגיע ולשתוק. כמובן שלא מחסירה פגישות. מחכה להן, לפעמים נראה כאילו הזמן מאט, כדי להרגיז... בסוף מגיעה ומדברת, מנותקת... איך מיישבים סתירה שכזו? היא אמרה שהתהליך יכאב. שסביר ותהייה החמרה בסימפטומים. אני מעריכה את הכנות, ואת זה שהיא לא מציירת את התהליך בצבעי פסטל רכים. אבל זה מפחיד. איך עושים החלטה מודעת של לוותר על ההגנות? ומה אם אני לא אוכל לעמוד בזה? שאלות בשעת לילה מאוחרת... נועם
ערב טוב נועם, כל הכבוד על סיום כל המועדים בהצלחה. יצאת מעבדות לחרות ביד חזקה ובזרוע נטויה. את שואלת באופן כה נוגע ללב, איך מוותרים מתוך החלטה מודעת על ההגנות? זה קשה, כי ההחלטה מודעת נמצאת הרחק ממקום משכנן של ההגנות. זו הולכת לשם, ואלה - בולמות בכל כוחן את מגמתה. מכאן בדיוק נולדים הכאב, הפחד, הסערה והדרמות של חדר הטיפול. אין בו, בחדר הטיפול, צבעי פסטל רכים. היא צודקת, המטפלת שלך. הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך. ובכל זאת, תנוחי קצת בפסח הזה. קצת בטלה עוד לא הזיקה לאף אחד. :-)) ליאת
רגע לפני שאת נעלמת... את כותבת לי, "הנכונות להתקדם, עקב בצד אגודל, האהבה אליה, האהבה שלה אליך, הביטחון והאמון הגובר, ההמתנה לפגישות, הסקרנות, וגם (תתפלאי) ההתנגדות, כל אלה עושים את העניין לאפשרי עבורך." ככה, מכניסה את האהבה שלה אלי כמשהו מובן מאליו. זה באמת ככה? מטפלים אוהבים את המטופלים שלהם? לא בטוחה עד כמה אהבה נכנסת פה (ותקני אותי אם אני טועה..) מהצד של המטפלת. בהקשר שלנו, של הטיפול, נראה לי שקשה איתי. עם כל מה שאני אומרת שם, לא יודעת אם ייתכן בכלל מצב שהיא אוהבת אותי. חזרתי עכשיו הביתה מהקולנוע. ראיתי את בופור. סרט שנכנס כמו אגרוף בבטן, מעלה דמעות והרבה מחשבות על חברות, על כאב, על סיטואציות בלתי אפשריות. על הקיום שלנו כאן. ישראלי כל כך... חג שמח, נועם