בעיה

יש לי בעיה קשה: מאז שאני זוכרת את עצמי אני רוצה למות. הייתי כמה פעמים בטיפול אבל כל פעם זה רק היה נראה שהעניין רק עולה על פני השטח ורק אני יותר נכנסת לזה ויותר מרגישה רע ושהעניין כולל פתאום עוד ועוד גורמים. לכן אני לא ממש מאמינה שזה ייפתר מתישהו ולכן אני פשוט מעדיפה למות וזהו. הבעיה שאני בת 26 וההורים שלי פשוט יישברו מזה, וזה אגב גם מה שעצר אותי עד היום (נאמר מאז גיל 10). מצד שני, די, כמה אפשר לעשות בשביל ההורים?- ניסיתי לביים תאונה בגיל 16 אבל יצאתי ממנה במצב קשה מאד, אני ממש לא מעוניינת לנסות את זה שוב כי זה רק סיבך את העניינים (גם הנפשיים) עוד יותר. באמת באמת נמאס לי. מה עושים?

שלום ענתי, מן העובדה שאת יושבת וכותבת אלינו, שואלת 'מה עושים' ולא הולכת לפגוע בעצמך, אפשר להסיק שלצד המשאלה למות קיים בך גם חלק שרוצה להיעזר ולחיות. אנשים במצבך נוטים לעשות מקום גדול יותר לחלק ההרסני, ולהתעלם מן החלק האחר, שאולי פחות צועק, אך לא פחות צודק... בחלק הזה, הרוצה חיים, יש להפיח תקווה וכוח.לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים לא. איני יודעת באיזה טיפולים כבר היית, אבל חשוב לזכור שלכל טיפול אנו מגיעים מנקודת פתיחה שונה, עם מוטיבציות חדשות, וכמובן גם עם מטפל אחר. אפשר לנסות ללכת הפעם על שיטת טיפול מעט שונה, עם מטרות קצרות טווח וממוקדות יותר. וישנו גם הטיפול התרופתי, שיכול לתת 'רוח גבית' לתהליך, ולסייע בהפחתת הדיכאון. ולסיום, אני חושבת שהורים שאוהבים אותך ודואגים לך הם בהחלט סיבה להישאר בחיים. הורה שמאבד בת בנסיבות אובדניות נותר שבור ללא תקנה. אז מה עושים? הולכים לקבל עזרה, ומהר. יש אביב בחוץ. בהצלחה ליאת

זה לא שיש בי חלק שרוצה לחיות אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה להורים שלי. זה נכון שיש שעות יפות, אפילו יפות מאד, אבל הן מסתיימות תמיד ברצון הזה, להיעלם. הביני, ההורים שלי חושבים שיש להם את הילדה הכי זהב בידיים (יש לי אחים ואחות והם כ"כ גאים בכולנו). אני פשוט רוצה לברוח מכאן ולא לחזור. אין לי שום בעיה בחיים: לא כסף, אני סטודנטית מצטיינת, נראית מעולה... את בטח מכירה עוד כמוני (ראיתי באתר כמה): תמיד הייתי "מוצלחת" אבל אני פשוט מרגישה שאף אחד בעולם הזה לא מבין אותי. הבעיה העיקרית שלי בטיפול היא שאני מרגישה כל הזמן ששופטים אותי וזה גורם לי פשוט להגיד אחרי כמה זמן ש"הבראתי ועכשיו הכל מצויין, ואיך הצלת אותי" בעוד שבמציאות כלום לא משתנה, מלבד העובדה שמבחינתי עוד טיפול נכשל. אני באמת לא מאמינה שאני יכולה להיות בריאה היות ואני לא מבינה למה אני רוצה למות כל הזמן בכלל, אבל כ"כ נמאב לי מהתחושה הזאת (זה ממש רב היום), בעוד שהאנשים סביבי בטוחים שאני נהדרת ורובם אפילו מקנאים בי, וזה גורם לי עוד יותר להתנתק רגשית. כפי שציינתי, זה ממש מגיל צעיר ולכן שכבות החסינות וההסתרה הן גדולות מאד. ניסיתי פעם לשתף את אמא שלי, אבל כשראיתי עד כמה הסתרתי את זה כל השנים ושאין לה אפילו קצה של מושג, לא יכולתי לעשות לה את זה. מה עושים??