למה היא מתעקשת להילחם עליי..

כשאני לא מוצאת שום טעם להילחם על עצמי... מנקודת מבט שלי הכל חסר תקווה..אני אשאר באותו מצב כל החיים..לא אצא ממנו... בדרך כלל המצב שלי משתפר לפני חגים ...אבל הפעם לא..אפשר להגיד שגרוע יותר... כמה אפשר להגיד שכואב כמה אפשר להגיד שנשבר הלב? לי כבר נמאס להגיד... המטפלת עושה את כל המאמצים האפשריים להיות בשבילי, היא רוצה שאגיע לעוד פגישה לפני החג. היא אומרת שזה נורא שאני הולכת עם התחושות האלו... ושהיא יודעת שיש בי חלק שכן רוצה לצאת מזה... ובאמת עוד יש לי תקווה אבל כנראה שהיא לא מספיקה כי היאוש חזק ממנה...והוא משתלט,לא נותן מקום,לא נותן אויר. ככל שהימים עוברים להם , המצב שלי נהיה גרוע... עלו לי אתמול מחשבות לנסוע לעזריאלי ולעלות על הגג ו... זה מוות בטוח, או לקחת סמים קשים כדי להרגיש טוב לכמה שעות כי כבר שכחתי איך זה מרגיש הטוב.. כי כל הזמן כואב לי. מרגישה שנעלמת לי האישיות... ואני נעלמת. הלוואי והיתי יכולה לעשות צעד קיצוני... פשוט בא לי כבר לוותר עליי... ועדיין אני מקשיבה לקול שמקווה לטוב... לא יודעת למה.. אבל עובדה שאני מקשיבה לו. סתם חיים חרא.

שלום חן, בתוך כל העצב, אני שמחה שהיא מתעקשת להילחם עלייך. טוב שאת מצליחה לייצר אצלה משהו חם ותקיף. עזבי את עזריאלי ואת הסמים הקשים, ונסי להקשיב לכל הקולות האלה שמתרוצצים בתוכך, אומרים לך כל מיני דברים... לילה טוב, אורנה