לאבק את המוזיאון..

אורנה, למה חשוב לדעתך להבין למה אני כמו שאני. להבין מה במערכות היחסים הראשונות שלי גרם לי לבנות את עצמי כך ולא אחרת. המטפלת היום רצתה שאכעס על אישה אוהבת ואהובה. על אימי. אבל אני לא כועסת. וגם לא רוצה לכעוס. בכלל, איך אפשר לכעוס על מי שכל כך מבינים למה מתנהג כמו שמתנהג? אין לי צורך בכעס. אבל גם לא רוצה לגעת בתכנים שעשויים לגרום לי להרגיש לא נוח עם דברים שהיו. התרגלתי לדברים כמו שהם, למה להכניס פיתולים נוספים לעלילה המפותלת במילא? אולי עם התמונה החדשה, המורכבת יותר, לא אצליח לחיות בשלום. אולי לא אמצא בה את מקומי. אולי אבגוד באוהביי. יותר קל לי לא לחשוב על הדברים עד הסוף, לומר שחלק גדול מהם קשור בנסיבות ואין מה לעשות, וזו לא אשמת איש. לקבל את הדברים כמו שהם באים. לא לשאול שאלות מעבר. ולא לקחת כמובן מאליו את אהבתה של אימי. או כל אהבה אחרת. אם אבין יותר כבר לא אוכל לשכוח. הפטפוט הפנימי השקט יהפוך לויכוח שואג של ממש. מרגישה שההבנה הזו כרוכה בצער. ועוד שאלה- האם את מרגישה כשמטופל שאינו מדבר הרבה על תחושותיו כלפייך תלוי בך וזקוק? וגם: (המון שאלות היום..סליחה). כשאת בבית עם עצמך ועם משפחתך- האם המטופלים נראים לך לפעמים זרים. זרים לך ולמי שאת. באיזה אופן מפתחים איכפתיות כנה כלפי זרים? הזרות מעסיקה אותי היום. לילך. (ל.)

לילך יקרה, יתכן שתשובתי הלילה תהיה קצרה מלהכיל את שאלותייך (אני לא מרגישה כל-כך טוב ועייפה מאוד...). התשובה לשאלתך הראשונה קשורה בעיני לאופן בו הנפש שלנו מתנהלת - 'זוכרת' כאבים ושומרת אותם, גם אם לא תמיד הם נגישים לנו במלואם. לכן, עבודת ההתבוננות היא חשובה, ואצל חלקנו כמעט בלתי נמנעת... התהייה 'מי אהיה' כשאתחיל לספר את סיפורי בעוד גוונים היא תהייה חשובה ומעניינת. רק אל תשכחי ששינויים הם בדרך-כלל איטיים והדרגתיים, וסביר שלא תגלי מחר בבוקר שקמת עם לילך ממש בלתי מוכרת... וכן, גדילה כרוכה לעיתים בצער גדול. לפעמים אני מרגישה כמיהה אלי גם בלי דיבור ברור, אבל אני מניחה שיש פעמים בהן אני מפספסת. והמטופלים שלי שזורים בתוך נפשי בכל מיני צורות וגוונים, 'זרות' אינה אחת מהם... נדמה לי ש'כיסיתי' הכל... אם תרצי, אפשר כמובן להמשיך בלילה אחר! לילה טוב, אורנה