אוף - לדרור

היה טיפול היום...אוף זה מתסכל אותי...אני תמיד מחכה לשעה הזו שתגיע וכשמגיעה אני לא מצליחה להגיד את מה שכואב לי,ואת מה שמציק לי...אני רק מצליחה לומר שכואב לי..היא כבר יודעת...אני לא מחדשת שום דבר... מה שכן היא מנסה להוביל אותי בשיחה,היא שואלת אותי שאלות,ואני מתעצבנת על השאלות שלה לפעמים...אבל היא עושה את זה בשבילי..היא מנסה לקדם את הטיפול...ולקדם אותי לעשות כבר שינוי...כי היא יודעת שגם אני רוצה את זה...אבל חרף כל הנסיונות שלה ,כלום לא זז שם. אנחנו מדברות על המבוכה,ועל החשש,ועל הקושי שלי לסמוך...לא שזה עוזר לי במשהו. אז לא הצלחתי להגיד כלום היום. אני מריחה נסיגה ,נפילה גדולה שממנה יהיה לי קשה לעלות.... האמת לא יודעת איך אעביר עוד יום בחיים..... במיוחד שצריכה ללכת לעבודה עכשיו,אין לי כוחות להתמודד עם החוץ.... וגם לא עם הסערה שבתוכי... תודה על ההקשבה ועל העזרה.

חן שלום, את מתארת את הטיפול כמקום אליו את מאוד רוצה ללכת, לספר לשתף, אבל גם מרגישה מתוסכלת שלא מצליחה. לא מצליחה לגשר על הפער בין הבפנים הסוער לבין הבחוץ הרגוע לכאורה. וכל מה שניתן להוציא הוא את האמירה "כואב לי". לפירוט מה כואב ואיך אין לך מילים. ואולי המשאלה היא שיבינו אותך בלי מילים, ולכן גם השאלות של המטפלת מרגיזות. אבל העבודה על הפער הזה, הקיים גם מחוץ לחדר הטיפולים היא חשובה ונראה לי שאת משקיעה מאמצים רבים בכיוון, יום טוב, דרור