דכאון גדול מידי באחר והתמודדות

שךןם, אני עובדת במחלקה סגורה של נוער זה זמן מועט ויש לי בעיה שאינני יודעת כיצד לפותרה. ישנו ילד בן 11 ומעט, דכאוני מאוד ואובדני מאוד מאוד. הוא איננו יוצא מן המחלקה כלל, הוא כל הזמן או בהגבלות או קשור, הוא מנסה להתאבד ללא הרף, בורח ומנסה להתאבד בכל פעם, הוא לא משתף פעולה בטיפול, למרות המינון בתרופות לא מרגיש יותר טוב ולא רוצה לדבר עם אף אחד בצוות - גם לא איתי על אף נסיונותיי הרבים ושיטותיי הרבות לנסות ולהתקרב אליו ולו במעט. המצב נמשך כבר חודשים רבים. כיצד אפשר להתמודד עם כך? עם חוסר השיפור במצבו לצד הנסיונות הרבים והרצון הגדול שהוא ירגיש טוב יותר ואפילו בטיפה? אני מרגישה שהדבר מדכא גם אותי, חוסר היכולת שלי להרגיש את חוסר האונים הזה, וכשאני יושבת איתו אני מרגישה שאני צוללת למטה יחד איתו, כי זו כאילו הדרך היחידה להיות איתו - דרך הזדהות. מה עושים במצב שכזה? תודה רבה ושבוע נהדר..

שלום תותי, עבודה טיפולית - כל עבודה טיפולית - חייבת להיות מלווה בהדרכה צמודה, בעיקר כשמדובר במפגש עם המחלקה הסגורה ועם הסכנה הממשית של האובדנות. ההדרכה, לבד מתפקידה המנחה והמלמד, באה גם כדי להכיל את המטפלים, ולסייע להם להתמודד עם החרדה, ההזדהות, וה'צלילה' לעולמם המטולטל של החולים הקשים. כשאנחנו עובדים במחלקות האקוטיות, נדרשים הרבה כוחות, סבלנות, ודרישות צנועות מעצמנו. לא תמיד אפשר להגיע ולהתקרב באמת, או לחולל מהפכים דרמטיים בחייהם של המטופלים. לפעמים עצם ההתעקשות להמשיך ולנסות, היא הטיפול. בהצלחה ליאת