קשר מטפל-מטופל

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

21/03/2007 | 19:57 | מאת: אאא

שלום אורנה, כתבתי אותה ההודעה לדרור, ואני אשמח לקבל גם את דעתך בעניין וגם של אחרים מה הם מרגישים: "כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל שהמטופל יגיד למטפל איך הוא היה רוצה לראות שלמטפל איכפת לו ממנו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות את זה. או אני תמיד דוגמא מהטיפול שלי, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני הגדרתי את זה אפילו בהודעה לדרור "כהצגה" שהמטפל צריך לעשות על מנת לתת למטופל הרגשת בטחון. אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. אשמח לקבל את תגובתך, תודה

21/03/2007 | 20:48 | מאת: ויק

כן.בדיוק ככה-הכל הצגה.בימוי.המטופל מביא תסריט והמטפל מביים...אבל הסוף כתוב בתסריט!

21/03/2007 | 22:23 | מאת: מטופלת

אם אפשר קצת לומר ממה שאני מכירה כמטופלת, שהמטפל שלה שומר מאד על הסטינג הטיפולי. מודה שכנראה עדיין איני מבינה מספיק. אנסה בכל זאת. לומר למטפלת איך היית מצפה ממנה לנהוג עדיין לא אומר שכך היא בהכרח תנהג. בעניין הטלפון - היא לא בהכרח תתקשר כי אמרת שציפית לזה, מה גם שיהיה לה קשה מאד לנחש מתי בדיוק הרגע הנכון שבו את רוצה שיגיע טלפון ממנה. התלכדות / סינכרון בין פנטזיה ומציאות ברוב המקרים לא עובדים. מאכזב משהו... ברוב המקרים (שנורא מצערים אותנו ומכעיסים עד לב השמיים) מטפלים לא יוזמים הרמת טלפון (גם אם יודעים שהמטופל משווע לזה לפעמים) ויש לזה סיבות מורכבות מאד. עד כמה שזה ישמע מוזר ולא אנושי, כביכול, אלו בעיקר סיבות שמשאירות *לך* מרחב בטוח, מוגן, לא פרוץ. שמירה נכונה על גבולות / סטינג. היא חשובה במיוחד כאשר מדובר במטופל רגיש במיוחד, שציפיותיו בעקבות אירוע כזה עלולות לברוח רחוק מאד. (למשל: "אם פעם אחת היא התקשרה, אז בפעם הבאה שהיא לא מתקשרת בדיוק בעיתוי הנכון, לא אכפת לה יותר?" או "עכשיו נזכרת להתקשר? עכשיו כבר מאוחר מידי") זה עשוי להכעיס מאד, ומדברים וחוזרים ומדברים על הנושא. העדיפות (שיכולה להחוות כבלתי נסבלת: "למה שיבוא ממני ולא ממנה. זה לא שווה כלום ככה") היא תמיד שהמטופל יתקשר ברגע שירגיש צורך, וגם כאן העניין מאד אינדיבידואלי וכל טיפול לגופו. כל הדברים הללו מתנהלים במחשבה תחילה עמוקה מאד ומקצועית והם לא סתם. אחרי טיפול ממושך מתחילים להבין את חשיבותם, ואת תרומתם לנו, המטופלים. עד שמגיעים לשם יש נטייה לכעוס ומאד. לפעמים הקטע של התלונה הזו של 'המטפל לא מתקשר' הוא מן היאחזות של המטופל במן כאב שמחזיק משהו. עוד דבר ששווה לברר בטיפול. יכול להיות שכן ואולי לא. וסתם עוד דוגמאות הזויות יותר או פחות: מטפלים מפהקים ומתעטשים. וזה... מפריע. למי יותר למי פחות. במיוחד הפיהוקים יוצרים רושם רע... היא לא בהכרח תפסיק לעשות אפצ'י או לפהק. ובכלל, להחניק פיהוק זה גרוע יותר מלפהק על באמת. פיהוק, אגב, יכול דווקא להביע מן סוג של הרגשת שחרור. גם זה מפחיד. אם ללכת רחוק עוד יותר, אז... יש להניח שמטפלים לא יוציאו מהחדר רהיטים וחפצים שמטופלים שלהם שונאים, או יחליפו ריפודים. הם כן ידברו על זה ועל נושאים מרכזיים קשורים כמו צורך בשליטה וכד'. אני משערת שהיא לא תעשה למען מטופל משהו שיפגע בה באופן אישי (כמו, למשל, לא לישון בלילה), ולו רק משום שהיא חייבת להיות אחראית ולשמור על עצמה למענו, למען מטופלים אחרים שלה, ובכלל למען היקרים לה. אל תדאגי, מטפלת טובה לא תיתן לך לנהל / לתכנת אותה. עם זאת, אני מניחה שיש דברים שהיא כן תתאמץ לעשות בהתחלה כדי לפגוע כמה שפחות, אם כי, עם כל הזהירות עלולות להיות מעידות. ויש מעידות. לא מן הנמנע. מהמעידות האלה לומדים המון, בתקווה ששורדים אותן. אבל אחר-כך בהדרגה, משנבנה קשר מבוסס יותר, יחול שינוי, והיא עשויה כן להעיז (בידיעה ובמחשבה תחילה) במקומות בהם ננקטה בשלבים קודמים זהירות יתר. בכל זאת מכינים אותך כדי לצאת משם החוצה. אחרת, באמת מה עושים פה. וכן, יש ניצול של העובדה שהקשר קרוב יותר וחזק יותר. הוא שמאפשר את ההעזות האלה שמכניסות קצת יותר מציאות כואבת. אבל לאט לאט. ובעדינות. אז לומר מה מציק הוא חומר טיפולי טוב, משום שהוא מאפשר לך ללמוד על עצמך, ועל המקורות לרגישויות שלך. ברגע שתביני מה מציק לך בתגובות שלה, (האמתיות או כפי שמתפרשות אצלך) תוכלי להבין גם מה מציק לך בתגובות דומות אצל אנשים אחרים, להבין את המקור ולקבל כלים כיצד להתמודד בצורה הנכונה. זה לוקח זמן. להבין. להפנים ואח"כ גם לדעת מה לעשות עם זה. לא קל. אכפתיות הוא דבר שהדרך להרגיש אותו בטיפול עשויה להיות מסובכת מאד מאד. אין לי תשובה לזה. הקשר הוא קשר מיוחד, למטפלת יש תפקיד מוגדר מאד, ובכל זאת, נראה לי שמתוכו ניתן ללמוד כיצד לבנות קשרים אמתיים בעולם. קשרים שבהם מתממשים דברים שאפשר לקבל אותם רק בחוץ ולא בתוך הקשר הטיפולי. כלומר, את לומדת להשתמש בחוץ בכלים שנותן הטיפול. ככה נראה לי ממה שאני מכירה עד היום, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אולי לחלוטין לא קלעתי לכוונתך, אך ניסיתי. א.ה.

21/03/2007 | 22:50 | מאת: רחל

יש ושני בין בני אדם השונים. אני למשל גם אם הייתי מספרת חוויה קשה לא הייתי רוצה שהפסיכולוגית שלי תתקשר ללא הודעה מראש! זה כאלו להכניס את הטיפול לרגע לא מתוכנן ומי יודע אם זה יתאים לי העיתוי שיבחר לשיחת הטלפון שלה. לכן, אני לא רואה כל פסול לומר שציפית לטלפון מצד אחד היא תוכל לדעת לפעם הבאה יכול להיות שהיא תתקשר ויכול להיות שלא(יתכן ויש לה דעה לגבי טלפונים) בכל מקרה זה לא יהיה כלשונך "ביום של דאגה כלפיך" אני בטוחה שהיא דואגת ויש לה סיבות שונות מדוע לא צלצלה. וכן סליחה על השאלה: אבל כל המטפלות הללו שבוכות בטיפול, אני הייתי מרגישה ממש רע אם בסיפור קשה הפסיכולוגית שלי תתחיל לבכות, אני מצפה לאדם חם אמפתי ואכפתי מצד אחד אבל מצד שני אםד חזק שיכול לעמוד מול סיפור כזה בלי השפעה של דמעות עליו.

21/03/2007 | 23:20 | מאת: נועם

היי רחל, אשת האדמה, ויק ואאא... אני קוראת את הדיון הזה, שמתחבר אלי כל כך. א.ה, זו הזדמנות טובה בשבילי להגיד לך עד כמה המילים שלך נוגעות בי. תמיד מאירות מקומות חשוכים, לעיתים צורבות בקצוות עצבים. לא תמיד אני מבינה, אבל תמיד מתחברת ממקומות שהם שלי. גם אני עסוקה בקשר עם המטפלת שלי בצורה די אינטנסיבית. עדיין קשה לי לנסח בבהירות את מה שמרגישה. יודעת רק שמאוד קשה לי עם חוסר הסימטריות שמורגש תמיד. באופן טבעי אני מתקשה מאוד להעזר, קשה לי מאוד עם הפן הנזקק כל כך שהתגלה לי בטיפול. אני משקיעה הרבה מאמצים בלא להצטרך אותה כלפי חוץ, אם כי מבפנים אני כמהה לקרבתה, לקשר קרוב יותר ממה שהיא מאפשרת, מאוד רוצה לאפשר לעצמי להזדקק לה, ולתת לה להיות שם בשבילי, בדרכים שמתאימות לה. עניין הטלפונים רגיש מבחינתי, בעיקר כי אני נאלמת משיחות שלא מתרחשות בחדר הטיפולים. לעיתים נדירות אני מאפשרת לעצמי ליצור איתה קשר בין הפגישות, וגם אז בד"כ מגמגמת ולא מצליחה להביע את המצוקה בטלפון. הרבה פעמים חשבתי שאם היא הייתה מתקשרת היה לי יותר קל, אבל בסופו של דבר, ועם כל הכאב שזה גורם לי, אני יודעת שהיא שומרת עלי, עלינו, בזה שהיא לא מתקשרת. עצם העובדה שהמרחב הטיפולי שלי מופרד לחלוטין מהמרחב של החיים שבחוץ חיוני לי על מנת שאוכל לבטוח בה ובמקום שלי שם. רחל, לגבי השאלה שלך על מטפלות שבוכות, אני חושבת שזה עניין מאוד אישי שמתאים או לא מתאים לאנשים שונים. באופן אישי, אני יודעת שאם המטפלת שלי הייתה בוכה ממשהו שהייתי מספרת בטיפול, סביר להניח שהייתי בורחת משם ולא חוזרת. אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה שאני יכולה להעציב אותה כך, ויותר מזה, אם היא לא יכולה להכיל את החוויות הטראומטיות שלי, איך אני אוכל להכיל אותן? וגם - לעולם אני לא רוצה לגרום לה עצב. אז אני אמשיך ואשמור הכל בבטן. קצת נוגד את הפואנטה של הטיפול... אלו הם הגיגי בנושא... לילה טוב, נועם

22/03/2007 | 00:14 | מאת: ד"ר אורנה ראובן-מגריל

שלום לכל משתתפי העץ החשוב והמעניין הזה, לא קל לקיים קשר טיפולי: הוא חד-סטרי, הוא חלקי, הוא מציף כמיהה והזדקקות שמקבלות מענה מסוג מסוים בלבד, והוא מלמד אותנו הרבה מאוד על עצמנו, בדרך לשינוי ולהקלה. ברמה אחת, הייתי רוצה שתחשבו על הקשר הטיפולי כשיקוף של יחסים אחרים: לאן הכמיהה הזו שייכת? איפה הייתה פגיעה כה עזה באמון ובתקווה? מאיפה אני מכירה את החשדנות והייאוש שעולים בי מול המטפלת? זו הרי כל הסיבה לכך שהקשר הוא חד-סטרי, כדי שאפשר יהיה להשתמש בו כשיקוף של עצמך, לא כשיקוף של המטפל. ברמה אחרת, אני רוצה לחזור ולכתוב שיש כל מיני מטפלים וכל מיני מטופלים, וכל 'זוג טיפולי' הוא יצירה יחודית. יש מטפלים המגלים מרגשותיהם, ומאמינים באמת ובתמים שבכך הם עוזרים למטופל, ויש מטפלים השומרים על עצמם כספר חתום, וגם הם רוצים בטובת מטופליהם... בעיניי, טיפול נפשי יכול לכלול את המגוון הזה, כל עוד הוא שומר על עיקרון של התבוננות בדברים ודיבור עליהם. אז דברו עם המטפלים שלכם על האופן בו אתם חשים איתם... אורנה

22/03/2007 | 00:34 | מאת: סתם מחשבות

אני לא מבינה משהו. למה לא אומרים את האמת...הקשר צריך להיות חד סיטרי כדי לשמור על המטפל ולא על המטופל...אני חושבת שאם מישהו לא קיבל את היחס, האהבה ותשומת הלב ולא הפנים יחס כזה שיוכל לקחת אותו איתו גם כשהאדם השני לא נמצא שם, והוא בא לטיפול כדי לקבל את היחס הזה, לייצר אותו אפילו אם בתנאי מעבדה, ואז מה אם זה לא מי שהיה אמור לתת אותו ( אמא/אבא ) ואז מה אם זה לא כשהיית קטן..זה חייב להיחות ככה בדיוק? ואז בטיפול אומרים לך עכשיו כשאתה משחזר ויוצר סיטואציה כזו שאתה דורש את האהבה..תייצר את זה בעצמך, התפקיד שלי מוגדר וזה לא זה, כדי לשמור עליך. אולי אם, בדיוק כמו תינוק, היו נותנים יחס כשצריכים יחס, והיו נותנים אהבה כשצריכים אהבה, היה יותר קל לדבר ובסוף גם להיפרד מתוך הבנה שזה שם..להפנים את האהבה מחדש. עומד מולך בן אדם..למה לא הוא..למה להפוך אותו למראה..הרי זה בדיוק מה שקרה כשהיינו קטנים והיינו צריכים את ההכלה..קיבלנו מראה, אז שוב? מה אנחנו, מזוכיסטים? אני יותר יכולה להבין שמטפל יקרע לגזרים אם הוא יצטרך לתת מעצמו לכל כך הרבה אנשים ביום..פשוט בלתי אפשרי..בסופו של דבר ולא מתוך כוונה רעה, לכל אחד יש מקופ למספר מאוד קטן של אנשים בלב שלו..אבל אל תגידו שזה בשביל המטופל, לפעמים המטופל צריך חיבוק, או יחס אכפתי ספונטני..הוא לא יאבד שליטה ולא יווצר כאוס נורא, וגם אם כן..זה בסך הכל שיקוף, ואפשר לדבר על זה..לא?

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית