קשר מטפול-מטופל

שלום דרור, תודה על ההבהרה, אבל עדיין יש לי כמה נקודות. כתבת: "כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", אז בעיני זה עדיין יישאר "מלאכותי" כי זה דבר שהמטופל רמז/ אמר שהוא צריך איתו, ואז המטפל "עושה" כרצונו של המטופל....זה עדיין לא ברור לי?? כתבת גם: "התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו." אז האם נכון לתת למטופל להרגיש שהוא מובן, מחובק, יש שם מישהו שמבין אותו (וזה מה שקורה בעת הפגישה הטיפולית), ופתאום כשהוא בחוץ, הקשר עם המטפל מנותק לגמרי ואין שום אפשרות לקשר אחר בגלל "הגבולות". אז בעיני עוד פעם זה מין "הצגה" של "אני כאן ועכשיו בשבילך בשעה הזאת, חוץ מזה לא תצפה ממני" ,וזה כן מתסכל נורא, כי האדם "שמבין אותך יותר מכל ויודע כבר את כל סודותיך ופחדיך" אינו יכול להענות לך בדיוק בדקה שאתה צריך אותו, אלא רק בזמן הפגישה. ומה אם אין לי חשק באותו יום לדבר או לשתף.....זה ממש הצגה... שבסוף לפי דעתי תמיד תביא לתסכול..

שלום לך, את מסכמת בכך שזה מווביל לתסכול, אבל בעיני תסכול, במידה, הוא חלק בלתי נפרד, מובנה והכרחי בחיים. השאלה היא איך מתמודדים איתו. אני מרגיש שאת היית רוצה שדברים יהיו ברורים, או שהמטפל יהיה נגיש כל הזמן, וזה ורק זה יעיד שאכפת לו, או שלא אכפת לו ואז הכל מזוייף, הצגה. בעיניי הדברים לא פשוטים כל כך, וגם אם המטפל לא זמין בכל עת שרוצים זה לא אומר שלא אכפת לו. ולהיפך. כך שאני לא מסכים לדעתך שהכל מזוייף והצגה. אני גם לא חושב שאם המטפל מזהה צורך, בין אם נאמר ובין אם לא של המטופל ובוחר להתייחס אלליו זה לא שווה. זו דעתי ואני מזמין אותך לחשוב עליה, דרור

וואוו! ממש הוצאת לי את המילים מהפה, אני מרגישה בדיוק כמוך