קשר מטפל-מטופל

שלום דרור, אני תמיד קוראת מה נשלח לפורום ומה התגובות שלכם. הייתה לי תחושה כבר זמן מה, והיום היא נהייתה יותר חזקה בעקבות התשובה שלך לאור. כל הזמן אתם מבקשים מאיתנו להגיד למטפל מה היינו מצפים ממנו, איך היינו רוצה שיתנהג או יגיב במקרה מסוים, כמו למשל הצעת לאור שתעלה את הנקודה שהיא הייתה רוצה לראות שאיכפת לו, ושיסכמו ביניהם דרך מסוימת באיך להראות לה את זה. או למשל אני, הייתה פגישה נורא קשה השבוע שבה העליתי חוויה קשה מילדות שמלווה בזכרונות קשים. המטפלת ראתה עד כמה היה לי קשה והיא אפילו בכתה איתי. ציפיתי כיל השבוע שהיא תתקשר לבדוק מה שלומי, אבל זה לא קרה, וזה ממש איכזב אותי. ואם אני אעלה את הנושא בפגישה הבאה, והיא כן תתקשר בפעם הבאה כשארגיש רע. אז מה עשיתי ???? כאילו ביקשתי ממנה "לביים" את הדאגה שלה כלפי!!!!! אני רוצה שהיא תהיה אמיתית וטבעית בדיוק כמו שהיא מבקשת ממני. זה נשמע, שאנחנו (המטופלים) מתכננים סוג של רובוט (המטפל/ת) שיתאים לצרכים הרגשים שלנו שאיננו יכולים למצוא או לבקש בחיי היום-יום. זה ממש לא מובן לי למה אני צריכה כל הזמן להגיד לה מה מציק לי בתגובה שלה, ואם כן מציק לי, אז מה הרי כל החיים מתנהלים כך, ואם אני אגיע איתה לקשר הכי אופטימלי, אני אף פעם לא אמצא אותו בחוץ. מקווה שהבנת את הרעיון שניסיתי להעלות.

שלום לך, את מעלה נושא חשוב שראוי בעיני להבהרה. בעיני קיימות לעיתים קרובות משאלות לעצב את המטפל כפי שהיינו רוצים לראות אותו. לעיתים המשאלות מתורגמות לדרישות. אבל אם תשימי לב, בדבריי לאור, אני מציע שיגיעו להסכמה שמקובלת על שניהם. כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", שכן זה לא מה שהמטופל באמת רוצה. בנוגע למקרה שלך, את אומרת שהרגשת שמאוד אכפת לה בזמן הפגישה, אבל זה לא הספיק, רצית שהיא תראה מעבר, והתאכזבת משהיא לא הראתה. המוקד כאן, לדעתי, הוא דווא אי יצירת קשר אופטימלי מותאם כמו כפפה ליד, שבאמת לא קיים בחוץ. אלא יש פה הזדמנות לבחון את המקומות בהם יש אי התאמה, דבר שמחוץ לחדר הטיפולים קשה לעשות. למעשה, אם להשתמש במילים שלך, הטיפול במצב כזה הוא ההתמודדות בין המשאלה של כל אחד מאיתנו להפוך את המטפל לרובוט (ואולי לא רק את המטפל), שנענה לכל צרכיו, לבין התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו. אני מקווה שעניתי, לפחות באופן חלקי לשאלותייך, דרור

שלום דרור, תודה על ההבהרה, אבל עדיין יש לי כמה נקודות. כתבת: "כלומר לדרך בה המטופל יוכל להרגיש שלמטפל אכפת ממנו מבלי שהמטפל ייאלץ לעשות משהו "מלאכותי", אז בעיני זה עדיין יישאר "מלאכותי" כי זה דבר שהמטופל רמז/ אמר שהוא צריך איתו, ואז המטפל "עושה" כרצונו של המטופל....זה עדיין לא ברור לי?? כתבת גם: "התסכול הנובע מכך שלא תמיד המטפל נענה או מסוגל להיענות למשאלה זו." אז האם נכון לתת למטופל להרגיש שהוא מובן, מחובק, יש שם מישהו שמבין אותו (וזה מה שקורה בעת הפגישה הטיפולית), ופתאום כשהוא בחוץ, הקשר עם המטפל מנותק לגמרי ואין שום אפשרות לקשר אחר בגלל "הגבולות". אז בעיני עוד פעם זה מין "הצגה" של "אני כאן ועכשיו בשבילך בשעה הזאת, חוץ מזה לא תצפה ממני" ,וזה כן מתסכל נורא, כי האדם "שמבין אותך יותר מכל ויודע כבר את כל סודותיך ופחדיך" אינו יכול להענות לך בדיוק בדקה שאתה צריך אותו, אלא רק בזמן הפגישה. ומה אם אין לי חשק באותו יום לדבר או לשתף.....זה ממש הצגה... שבסוף לפי דעתי תמיד תביא לתסכול..

אני מרגישה ממש כך... מצד אחד אני מוצאת את עצמי ממש "מפנטזת" על יחסים של חברות עם המטפלת שלי ומצד שני אני מפחדת. מפחדת מכך שפיה וליבה אולי לא שווים. זה לא נובע ממשהו שהיא משדרת או עשתה, זה נובע בדיוק מסיטואציות כאלו, שמצד אחד בשעה שלנו ההרגשה ממש אינטימית ומצד שני אני לא אשמע ממנה במהלך השבוע. וזה באמת גורם לי לחשוב מהי בדיוק מטרת הטיפול (כאשר היא לא ממוקדת) בהקשר הזה, לקנות חברה טובה בכסף? אני לא רוצה לחשוב כך אך זה קצת מתבקש.