היי ליאת

היי ליאת לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי...לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ...ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם....אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות

מיסטר בלו, בא לי לענות לך קצת אחרת. לצערי, אין לי אפשרות לבחור גופן אחר או צבע אות אחר, אז החלטתי להעתיק את דבריך, ולהשיב לך בתוכם, כמו שיחה. בוא ננסה - לא נשבר לך מאיתנו כולנו פה משוועים למוות ורק את עונה כל פעם את אותם תשובות של יהיה בסדר...ואיך את יודעת שיהיה בסדר?את סתם אומרת כי עבור אנשים נורמליים תמיד ברור שיהיה בסדר גם אני חשבתי כך כשהייתי נורמלי... תשובה: לא. לא נשבר לי. הבטחתי בעבר, ואני מבטיחה שוב, שאם יישבר לי לענות כאן אפסיק מיד. אני לא חושבת שכולם פה משוועים למוות, ואני מוצאת את הפורום שוקק חיים. סבל ומצוקה הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ואלמלא הם, לא היינו יכולים לעצור ולהתפעם משברירי האושר. נדמה לי שהתשובות שלי אומרות משהו מעבר ל'יהיה בסדר' (לפחות כך אני רוצה להאמין). איני דוגלת בשיטת "שב והנח". עפ"י גישה זו, הדברים מסתדרים מאליהם, וכל שנותר לנו לעשות הוא לחכות בסבלנות. לאמונתי, את ה'בסדר' צריך ליצור באופן אקטיבי, לברוא אותו (לפעמים) יש מאין, ולעבוד קשה שלא יחמוק (כי זה מה שהוא עושה בדר"כ). לא נשבר לך לקום בבוקר ולראות כאן בפורום את אותם אנשים כמוני כמו אחרים מזיינם בשכל בטח אנשים שאת לא מכירה ... תשובה: לא. אני שמחה לבוא אל הפורום. הפנים המוכרות מסייעות לתחושת הקרבה והמשפחתיות, בעוד הפנים החדשות מספקות את יצר הסקרנות ומכניסות סוג של רעננו?ת. המארג השלם, המורכב מכל האנשים גם יחד, מהווה עבורי אתגר ועניין, ומקור לסיפוק רב. ונותנת דימויים באמת יפים אבל שקצת קשה להם להשפיע על חיי היום יום שלנו....עכשיו אני מבין למה זה הפורום היחיד שאין תמונות של האנשים כאן אתם מפחדים שמטוןרפים כמוני ייטפלו אליכם.... תשובה: הסיבה שאין כאן תמונות היא הרבה פחות הירואית. זה שילוב של ענווה (שלושתינו יפים בצורה יוצאת דופן) ועצלות (לך תדע לאן דחפנו בפעם האחרונה את המצלמה...). אני צוחק אני מאוד מריר סהכ ליאת לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך ובלעדי הפורום הזה שהוא היחיד שקשוב לי ולכואבים האחרים זה בעצם המקום היחיד שבו ניתן להביע את הכאב 24 שעות ביממה ולהיות אתה תשובה: נעים לנו לדעת שאנשים רואים בפורום מקום משמעותי ומחזק. זוהי התמורה האמיתית למאמץ. יישר כוח ויש כאלה שיוושעו ויהיה להם טוב ויש כאלה שרק המוות הגואל יציל אותם אז איפה כבר הכיסא החשמלי???איה הסוף של העניין הזה של חושך של חוסר מחשבה ותכלית...??עד מתי ?אני מרגיש כמו לפני השחרור מהצבא אתה מת להשתחרר וזה לא מגיע וזה מתסכל מייאש המפ מציק לך כל שאר החיילים הצעירים נראים לך טיפש אתה רוצה להחזיר את הקיטבג ולעוף משם...והזמן לא זז ואז כבר שאתה מחזיר את הקיטבג מתברר שיש הרבה ציוד שחסר אז צריך ללכת להשלים עד שזה נגמר אתה מחוץ לבקום מרגיש שנצחת את המערכת צלחת 3שנים קשות ועכשיו אתה יכול ללכת עשית את שלך....ובכן ליאת אני את שלי עשיתי אני רוצה ללכת להשתחרר רק איפה מחזירים ציוד?או שמא אני תקוע בשלב של ההמתנה והמ"פ מבלבל במוח רוצה שאני ישמור ש"ג...או שמא אני חייל צעיר שטוחן מטבח....מה קורה לעזאזל ומה זה כל הנוסטלגיה?יאלה מספיק להתראות תשובה: החיים הם גיוס אחד גדול. מבחינות רבות כולנו סיירת מטכ"ל - יחידת עלית מאומנת, שעושה את הבלתי ייאמן (שלא יתחילו להיעלב לי פה עכשיו החבר'ה מגולני או מהשלישות). יש קיטבג כבד לסחוב, שמירות ותורנויות, מסעות מפרכים, האוכל לא משהו, וגם תנאי השירות מחורבנים. אבל במסלול הזה אנחנו מתחשלים, צוברים נפח שרירים מרשים, משתכללים בטקטיקות ההגנה וההתקפה שלנו, וצוברים יתרון יחסי על האויב. האמת העצובה היא, שפשוט אין לנו ברירה. לפחות יש הווי, אפטרים, ומצופה. :-) שבוע טוב ליאת