אי-שוויון

שלום ליאת, אחרי פגישה אצל המטפלת היום, פתאום חשבתי על האי-שיוויון בקשר שבין מטפלת ומטופלת. הרי המטופלת חשופה לגמרי. מביאה את הכל (אם היא מצליחה) בפני המטופלת, מבקשת עזרה, בוכה, צועקת, בורחת, מקללת. .... ומחכה לטוב שיבוא. המטפלת יושבת לה שם בשקט, מקשיבה, מעירה, מושיטה יד לתמיכה את יש צורך, אבל היא תמיד מאופקת, קובעת גבולות למטופלת ולעצמה על מנת לשמור על המרחק הרצוי.... מה שאני מנסה להגיד ש אתם מבקשים מאיתנו שנהיה פתוחים, שנתן אמון, שנזרום, שנתמסר , שנהיה תלויים ובעצם אתם יושבים שם מאופקים (למרות שבטח בא לכם לחבק, לבכות, לדחוף, או ממש לגרש אותנו). זה ממש לא פייר כי אתם יודעים שלפעמים אנו צריכים יותר מזה. אנחנו צריכים יותר מרק "אוזן"............ מה דעתך....

בלי משים חיברה המקלדת שלך ביטוי מקסים שאולי הוא המהות הצרופה של טיפול פסיכולוגי: "מרק אוזן" (זה בטוח פחות טעים ממרק דלעת).

וואלה... אתה יודע יכול להיות שזה רק "מרק אוזן"..... תודה, לא שמתי לב לזה מקודם....

שבת שלום, זה נכון. הקשר הטיפולי אינו סימטרי. במידה רבה קשר זה דומה לקשר הורי, גם הוא אינו סימטרי, כאשר האחד אמור להכיל, לתמוך, לקבל ללא תנאים ולהציב גבולות שיאפשרו התפתחות רגועה ובטוחה, והשני אמור לנצל את הסביבה המיטיבה והמעודדת לצורך גדילה והתפתחות, תוך למידה של גבולות המציאות. מטופל אכן מתבקש לתת אמון במטפל, לסמוך עליו, ולנצל את המרחב המיוחד הזה לצורך התבוננות, למידה וצמיחה שלו עצמו. אם גם המטפל היה מרשה לעצמו 'לזרום עם הצרכים של עצמו', ממילא הייתה נפגמת יכולתו לשמש מיכל עבור המטופל. מטפלים עובדים קשה מאד (ומשלמים הרבה כסף על הדרכות וטיפול) כדי ללמוד לסלק מהסיטואציה הטיפולית את הצרכים שלהם. בברכה ליאת