שאלה לגבי ילדה בת 8 (מקווה שפה המקום :) ...)

הבת שלי מ ד ה י מ ה , באמת ואני אובייקטיבית :) , נו טוב היא עברה שלבים של מבחני מחוננים וכו' וכו' ,אני לא צריכה אישורים . אבל : הנפש שלה לא תואמת למוח! וזו מלחמת קיום איומה יומיומית. כל כישלון פיצפון נראה לה סוף העולם, כל דמות בוגרת מורה/מדריכה נראת לה אלוהים. אם ילד "מאיים" עליה : "אני אגיד אותך למורה"! הילדה בהתקף חרדה כאילו השמיים הולכים ליפול! אם חברה אומרת לה "אני אהיה איתך ברוגז לעולם" אוי ואבוי היא בהיסטריה. והכל משתחרר רק בבית בבכי קורע לב, היא ממש מותשת נפשית מהמתחים החברתיים משטויות. ניסיתי את הדרך של "תתעלמי , תסתובבי תבחרי חברים אחרים" "האדמה לא תפער את פיה והשמים לא יפלו אם תהיי מס' 2". חיזוקים של אהבה חיבוקים שיחות כלום הילדה פשוט לא מתגברת , והתחושה שלי שהיא ממש לא רוצה לספר לי על חוויות כאילו כי נמאס לה לשמוע את ה"פתרונות" שלי. המשפט "לא אוהבים אותי" אבל המורה אומרת שאין לה רגע מנוחה ומשוגעים עליה ויש לה בלי סוף חברים, אבל עם התחושה שלה איך מתמודדים? למשל במסגרת חוג קארטה עובדים איתם על כך שלא כולם מס' אחד ואסור לצהול בניצחון או להקניט, צריך הכל בפרופורציה לקבל אם לא היום ניצחון אז בפעם הבאה .שם זה עובד נהדר היא מצליחה להפנים את ה"כללים" של הקארטה ,מה שקשור למעמד חברתי או קיום יומיומי בבי"ס מוציא ממנה אנרגיות מטורפות. (מבחינת הצלחה בלימודים אין שום בעיה, כמובן שמבחינת יכול להיות יותר טוב ...אבל אי אפשר טכנית יותר מטוב מאוד.) איך מחזקים אותה? איך אוהבים אותה יותר? היא כל עולמי אני כל כך רוצה לעזור ולא מוצאת את הדרך? כמה שאני מדברת איתה על זה שילדה שאמרה לך שהיא ברוגז כבר מחר בבוקר היא שוב חברה שלה, היא לוקחת כל כך ללב! אולי אני רגישה מידי, וזו התמודדות חברתית סטנדרטית?

שלום מיכאלה, הדברים שלך העלו אצלי מספר מחשבות, ואנסה לשתף בתקווה שזה ייתן חומר לדיון פנימי- * ילדים מחוננים הם בהחלט קבוצת סיכון לבעיות רגשיות, בעיקר כאלה הנובעות מפערים גדולים בין תפקודים קוגניטיביים ורגשיים שונים. מאחר ואיש מאיתנו אינו טוב ב*הכל*, דווקא מי שמצטיינים מאד בתחום אחד, חשים יותר את הפער בין התחומים. זה יוצר תסכול, תפיסת-עצמי מבולבלת ולא יציבה, ותנועה בין חוויות של הצלחה וכשירות לבין תחושה של כישלון ואכזבה עצמית. * ילדים נבונים ומוכשרים, זוכים בדר"כ לכמויות נכבדות של התפעלות והערכה, ועלולים לבלבל ביניהן לבין ביטויים אחרים של אהבה. לפעמים נוצר אצלם הרושם, שהתפעלות משמעה אהבה. ילד צעיר ומוכשר החושש לאבד את אהבת ההורה, יעשה כל שביכולתו להישאר ראוי להערכה ולהתפעלות שבהן הורגל. כל כישלון, ולו הקטן ביותר, נתפס כמאיים על שלמותה של האהבה ההורית. לכן, לא מספיק רק להגיד "לא נורא" מול כישלונות, אלא גם למתן תגובות נלהבות מדי מול הישגים, ולהגיב בפרופורציה. * הורים מגוננים-יתר נוטים להיות מעורבים מאד בחיי הילד, עד כדי איבוד הגבול בינו לבינם. הם נוטים להיעלב כשמעליבים את הילד, לכעוס כשפוגעים בו, ולחוש סיפוק מהצלחותיו החברתיות כאילו היו שלהם. דפוס כזה עלול להכביד על הילד הצעיר, המרגיש אחראי לרווחתו הנפשית ולמצב רוחו של ההורה. יתכן שניסיונות ההרגעה שלך, כמו גם הפתרונות שאת מציעה לה מול אכזבות חברתיות (אותם היא דוחה ולא רוצה לשמוע), משיגים דווקא את ההפך ממה שהיית רוצה להשיג, ויוצרים אצלה תחושה של חוסר נפרדות. נסי לסמוך על יכולתה להסתדר בכוחות עצמה, ולזוז מעט הצידה. לפעמים זה מביא שינוי. ועל הכל תכסה האהבה... ליאת

ליאת , קודם כל תודה רבה על התגובה ! אז אני אנסה להבהיר מס' דברים ואולי זה יועיל לי יותר :) אנחנו ממש לא "דוחפים" אותה להצלחה , זה לא באופי שלנו . ההבחנה של "מחוננת" באה לנו בהפתעה כי היינו בטוחים שהיא כמו כולם ולא עשינו עם זה כלום ! רק דאגנו תמיד שיש לה ספרי קריאה , תשובות לשאלות ואהבה. לפעמים נראה לי דווקא שאנחנו מקבלים את ההצלחות שלה כמובנות מאליהן , ההצלחות שלה הלכו והרחיבו אופקים , לקארטה, כינור, קריאה, מקהלה ולמעם האמת כמה שאני מצליחה ללמוד עליה גם חברתית היא "מצליחה" ו"נחשבת" בין הראשונות בכיתה. אני לפעמים אומרת לה שדווקא עם התבונה שלה היא יכולה לפנות לבנות הפחות "נחשבות" ולבנות לה חבורה שאוהבת ולא נלחמת על מקומות ומעמד. אבל באופי שלה מאוד מטריד אותה המעמד בכל הכיתה. כשאני מנסה לחשוב על כישלון ... ולהיזכר איך היגבתי אליו , לדוגמה מהו כישלון לדעתה? כל דבר שהוא לא ראשון , ואין דבר כזה בהשגים שלה!!! יש לה תעודה "משעממת " ( ואני לא סתם מתרברבת , הרי אני בשם בדוי ואין לי כלפי אף אחד פה צורך להתרבברב) הכל 100 ,מעריכים אותה מאוד ,אוהבים אותה מאוד ולמרות הכל יש לה מבטים כל כך עצובים לפעמים כי רגע אחרי שהיא השיגה את ה"יעד" היא מרגישה ריקנות היא לא נהנת מההצלחה רגע אחרי היא מחפשת "יעד" אחר לשאוף אלו. יש לה מפגשים חברתיים אצלה בבית ובבתים של חברים/ת יש רגעים שאין לי ספק שלא מבינים אותה אפילו בגלל השפה הגבוה שלה. הנטיה שלי להעלב כשמעליבים אותה זה כך כך נכון מה שאמרת , אבל ההרגשה שלי היא באה מתוך רצון שהכל יהיה לה טוב לא כדי שלי יהיה טוב, יתכן שבתת מודע שלי זה מה שהולך? בתור ילדה אין לי זכרונות של ילדה "אומללה" חברתית אמא תמיד אומרת שהיא לא זוכרת אותי כמעט בילדות תמיד התרוצצתי?!? כשניסיתי להגיע לפתרון עם עצמי חשבתי על כך שאני צריכה במסגרות שהיא מחוץ לבית לתת לה להתגבר לבד ובבית לתגבר עוד יותר את האהבה( אם אפשר עוד יותר:) ...) כי יש אנשים שאומרים לי שזה לא יאמן איך אני "בעיניינים" אנחנו מקפידים מאוד לנהל שיחות על איך עבר היום, מה היה כיף, מה הציק? יתכן שיותר מידיי, ?!? ושלא תביני לא נכון , אני לא מגיעה לבי"ס, אבא שלה אחראי על "הסעות" , היא הולכת לחברות לבד, אני לא יושבת ושומרת עליה. כל מה שאני יודעת זה מתוך שיחות איתה! איך אפשר לחזק אצלה את האופציה למקום 2? לתת לה אויר להוריד קצת את הייעדים? אנחנו במצב שכל הזמן מנסים לבלום אותה , אנשים בטוחים שאנחנו "דוחפים" ולא מאמינים שהיא "כזו" .אני רואה מסביבי איך הורים מנסים לדחוף ילדים לקרוא לעשות שיעורי בית לצאת לחוג כל זה היא עושה לפי בקשתה על אחריותה. אני לפעמים מנסה לשכנע אותה להישאר בבית ליום כיף , לצאת איתנו לאיזה טיול באמצע השבוע , לשבת סתם מול הטלוויזיה ....והיא בקצב המטורף שלה! תודה ליאת שלב אחד אני כבר היום מתחילה , לתת לה לבד קצת להתמודד עם הלחצים החברתיים הלוואי וזה יביא שינויי.