הרגשה כלפי הטיפול

שלום אורנה, "בשלבים שונים של הטיפול עלול מטופל לבטא חוסר שיתוף פעולה עם המטפל והטיפול. הדרכים לכך הן רבות ומגוונות: החל באיחורים והחמצת פגישות, דרך שתיקות נוקבות ועד להימנעות מהתייחסות למה שמצוי בפועל על סדר היום הרגשי, הפנימי שלו. כלומר, המטופל עשוי לבוא פיזית, אולם את נפשו הוא אינו מביא למפגש. זו נשארת בינתיים בכספת חתומה, שהמטופל אינו מוכן עדיין לפותחה לפני המטפל. " זהו קטע שלקחתי מתוך הספר "שיח מטופלים". הוא ממש מתאים לתיאור המצב שאני מרגישה אותו במיוחד הקטע "שהמטופל עשוי לבוא פיזית.....". זה מה שאני עדיין עושה אחרי שנה של טיפול. נורא קשה לי לתת לה "לחדור" לעולמי הפנימי למרות כל הניסיונות שלי ושלה. אם אני מסכמת את שנת הטיפול, כל היעדים ששמתי לי בתחילת הטיפול לא הושגו, אני לא מרגישה שום התקדמות, ואני מודה שהכל בגללי, בגלל אי שיתוף הפעולה שלי והפחד שלי מעצמי. אני כן רוצה להיות אצלה אבל אני מרגישה שהיא התחילה להתעייף מכל ההתנגדויות שלי, מאי האימון, ומאי ההתמסרות. עד כמה אפשר להמשיך במצב כזה, ומתי זהו הרגע הנכון להפסיק או להחליף מטפל? תודה רבה.

שלום שיר, מהמעט שאני יודעת, אני מתרשמת שיש עוד דברים לחוות ולעשות לפני הפסקת הטיפול או החלפת מטפל. למשל, לדבר את זה - לדבר שם את הקושי להביא את נפשך לתוך הטיפול, את תחושת האשמה ("ואני מודה שהכל בגללי"), את החשש מהתעייפות וויתור עלייך. אין לך מושג עד כמה כל אלה הם נושאים חשובים לעבודה טיפולית... בהצלחה, אורנה