אוביקט מעבר

אהלן אורנה, עייפה?... שאלה קטנה. מה זה בדיוק אובייקט מעבר? אני יודעת שהכוונה היא לשמיכה או לבובה שילדים לפעמים גוררים איתם לכל מקום.. את חושבת שתוכלי קצת לפרט בנושא? באיזה שלב אמורים להיפרד מאובייקט המעבר של הילדות? על מה מעיד הדבר כשילד בן 18 עדיין נהנה מנוכחותה של השמיכונת-ילדות שלו במיטה? נוגע בה ומתנחם .. את חושבת שההנאה הזו עשויה להשתקף גם בקשיים בחיי היומיום? ובכלל, האם יש משמעות לסוג האובייקט שבוחרים לאמץ לליבנו? כלומר, בין השמיכה למשל, בה כיסו אותנו כשהיינו בעריסה, לבין בובה בה שיחקנו בגיל הינקות? האם הבחירה אקראית את חושבת? וגם- האם הקושי להיפרד מהאובייקט הזה קשור לקושי אחר באותו שלב התפתחותי..? צבר שאלות הכנתי לך לאמצע הלילה,.. סליחה.. ומה שלומך? שולחת חיוך :-) לילך.

אורנה, סליחה- שוב אני..עוד שאלה. שאלה אחרת, אבל כדי לא לפתוח עץ חדש ולהרגיז אותי אני מוסיפה לכאן. אני ממש 'גוי של שבת' לעצמי.. אל תגלי לי, טוב? :-) הבנתי שהתנגדות לשינוי מצד המטופל זה משהו מאוד שכיח ומובן בטיפול.. מה לגבי חוסר התנגדות? הייתי בטוחה שאהיה הרבה יותר 'חזקה' ושומרת על עצמי ממה שקרה בסוף.. לא בטוחה איך היא חווה אותי, אבל אני מרגישה שאני לא מתנגדת בכלל. אנחנו מכירות רק 4 חודשים אמנם, אבל גם זו תקופה. כשמשהו עולה בי אני מרגישה מחויבות לבוא ולספר ולשתף אותה, גם כשקשה לי וגם כשאני יודעת שיהיה לי מביך נורא וקשה. כאילו 'ככה זה צריך להיות'. לא שומרת לעצמי כלום. לא בכוונה תחילה לפחות. ובכלל, נורא מהר אני אוהבת אותה. וגם בזה- הרגשתי צורך לא נשלט לספר לה שאני אוהבת. (שלחתי אס אם אס :-) זה לא מתאים לי. אני לא ככה. גם חוסר התנגדות היא טבעית ונורמלית? אני מתחילה לחשוב שאולי (כמו במקרים אחרים) אני לא שואלת את עצמי מה *אני* רוצה ועושה את מה שצריך בלי לחשוב. אני סומכת עליה. מרגישה שאם לא אקח סיכון לא אלמד כלום. שיש לי רק שנה איתה ואין לי זמן להתקשקש. אם לא אעיז אולי אפספס איזה שיעור חשוב.. מה את חושבת, אורנה, ההתנגדות המובטחת עוד תגיע? :-) למה אני לא שומרת על עצמי? (והרבה פעמים קשה וצורב ומכווץ) זהו... זו הייתה ההודעה האחרונה, מבטיחה! להתראות בנתיים, לילך.

היי לליכי, חשבתי על כמה דברים כשקראתי את ההודעה שלך. אני אשתף אותך, ותעשי עם זה מה שאת רוצה. אני הגעתי לטיפול וישר על ההתחלה שפכתי הכל. כל מה שחשבתי. בדיעבד, אני יכולה להגיד שהרבה דברים לא אמרתי, וזאת כי הם בכלל לא היו ברורים לי עצמי. הקשר בינינו היה כמו אהבה ממבט ראשון. בזמנו היא ציינה שוב ושוב את הכימיה בינינו, שזה לא מובן מאליו. ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. לא ידעתי מה צריך להיות. לא ידעתי מה זה טיפול. ולא ידעתי שהקשר הוא החשוב, שצריכה להיות כימיה. בקיצור, לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הרומן נמשך תשעה חודשים. יחד עם התכנים הקשים, היה לנו כיף. צחקנו המון. בתום תשעת החודשים ההתנגדות הגיעה... והכעס היה מאוד גדול. ואז החלו עשרה חודשים של מלחמות. עם עזיבה וחזרה ושוב עזיבה ושוב חזרה ועוד המון המון אקשן. אני בעטתי בכל הכוח. מסוף המלחמות עברו 8 חודשים ולא מזמן דיברנו על הטיפול והיא אמרה לי לראשונה שהיה לה קשה. ושההישג הכי גדול שלנו הוא זה ששרדנו... בינינו, אני קצת נעלבתי... כי יש לי מספר הישגים מהטיפול והם לא הוזכרו... זהו, שפכתי קצת. קחי מה שמתאים לך. נורית

לילךהי, רק רציתי להגיד לך איזה כיף לך שאת לא חשה בשום התנגדות כלפיה או כלפי התכנים שיוצאים שם. איזה כיף לך? את יודעת כמה היא קשה תחושת ההתנגדות הפנימית? כאילו שהמילים נמצאים לך שם בגרון אבל משהו בלשון מונע מהם . חוסם אותם מלצאת אליה לידיה המחבקות, לעיניה המחכות!!!! תאמיני לי זו תחושה ממש לא נוחה, להיות שם, להרגיש את הצורך בלשתף אבל בכל שאת את נלחמת עם עצמך בשקט נוראי ועם התכווצויות בבטן. העיקר שהכל יישאר פנימה? למה? לא יודעת? מקווה שאוכל "לשפוך הכל" ולהרגיש קצת נחת!!!

הי בנות, ממה שאני מבינה, התנגדות תמיד קיימת, כי ככה זה עובד (לפחות לפי התיאוריות שטוענות שיש כוח פנימי לא מודע שמעדיף מצב קיים על פני מצב חדש). אם את מספרת על כל מה שעולה לך בראש, אזי את מדברת על המחשבות, כלומר, המודע. מה שעולה וצף, לפי ה"הרשאה" של הלא מודע. והוא יכול להחזיק הרבה דברים מתחת לפני השטח מבלי שיש לך מושג... ויש משהו ששומר מפני נגיעה בדבר האמיתי אמיתי בדרכים מדרכים שונות שמטבע הדברים מוזכרות פה בפורום. הצחוקים והדיבורים שמסביב יכולים גם הם להיות מן סוג של התנגדות (לא מדברים על הדבר שהכי נוגע)... ברגע שמתקרבים באמת לנקודה, ללב, מתקרבים אבל ממש ממש, או אז אפשר לפעמים לראות אותות במן סוג של התפרצות כזאת. אז באה לידי ביטוי התנהגות ברורה יותר. לא רק עייפות, או שכחה, או היעדר חלומות או שתיקה, או דיבורים סחור סחור וצחוקים (גם אלה יכולים להיות התנגדות בפני עצמם, כמו שכבר נאמר כאן בעבר), אלא כעס וזעם, התפרצויות, פעולה ותגובה, וניסיונות בריחה מהטיפול וכיו"ב. יש רגעים שבהם הטיפול הופך להיות כואב מידי. מידי מידי. כפי שאני מבינה זה קורה עם ההתקרבות. לדעתי, לשרוד את הטיפול הוא בהחלט הישג עילאי של הטיפול. מבחינתי אפשר לומר - מן הישג קוסמי... ה- הישג! לשרוד טיפול אומר ששרדנו התנגדות. כלומר, לא ניצח הכוח שמתנגד לשינוי, אלא, הובס באיזה אופן, ואז, אז התאפשרו כל מיני שנויים חיצוניים כאלה. ו... הם לא היו מתאפשרים ונשמרים לולא שרד הטיפול... לילכי חמד, את נורא חרדה בקשר לטיפול, נכון? זה בסדר... ו... דברי איתה על זה... נו, כמו שאת יודעת :-) ולגבי אובייקט מעבר, האסוציאציות שלי רצו שוב לנושאים שתמיד אני מזכירה, התערבות, נפרדות, ואצלי גם בהמשך זה הוביל להרס, אבל נניח לזה כרגע, אחרת שוב זו תהיה הודעה ארוכה מידי. יש המון חומר מדהים ברשת. אה, ויש לי שאלה, אורנה, אם אפשר גם... יש דבר כזה "מרחב מעבר"? מן קופסא של מציאות שאפשר בתוכה לרחף על כנפי הדימיון. בוא נאמר, אמנות, או, למשל, מוזיקה שמצריכה כלי נגינה מציאותי להשתמש בו כדי להשיג איזה משהו נטול גבולות, שאפשר להמשיך איתו עד אינסוף (כמו גם הדברים שאפשר לתקן בטיפול, הם הרי אף פעם לא נגמרים, בעצם, ועבודה תמיד יש אם רק רוצים... ו... בשביל זה צריך טיפול מציאותי...) אני לא בטוחה שאני מבינה לגמרי, ולא יודעת בעצם מה שאלתי... אולי סתם קשקשתי... זהו. אשת האדמה, שלא כיבתה את המחשב הלילה מגיחה לרגע, מקווה שזה בסדר... 8-]

לילך יקירתי, אובייקט מעבר הוא מושג שפיתח הפסיכואנליטיקאי האנגלי וויניקוט, ובצורתו הפשוטה הכוונה באמת לחפצים שהפעוט נצמד אליהם כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. וויניקוט האמין שאובייקט המעבר של הפעוט מסמל תנועה ממקום שבו התינוק והאם אחד הם (שלב של תלות מוחלטת באם), לקראת מקום של נפרדות יחסית מהאם (שלב של תלות יחסית באם). אובייקט המעבר מקשר בין השלבים, משום שהוא מייצג משהו שהוא בעת ובעונה אחת פנימי-אישי וחיצוני-משותף, אמא ולא-אמא, מרחב ביניים, מרחב של מעבר. וויניקוט לא השאיר את המושג אובייקט מעבר בתור שלב התפתחות בילדות, אלא כתב על שלל תהליכים וחוויות מעבריות (transitional phenomena), שביסודן המילה, המשחק, היצירה... אני מאוד ממליצה לקרוא את וויניקוט בנושא. ולגבי אי-התנגדות, תיהני מכל רגע... לילה טוב, אורנה

יקירתך? איזה כיף! :-) מאיפה היית ממליצה להתחיל עם ויניקוט? אני לא רגילה ליזום ולהתחיל עם.., חושבת שהוא י?ענה לי? אולי אהיה אמיצה ואתקרב למדפי הפסיכולוגיה.. לפעמים, בבלי דעת, היד עוד מגששת אחרי השמיכה הישנה והטובה עם המגע הרך והריח של פעם :-) עולים בי רעיונות לגבי אובייקטי מעבר אפשריים בחיי שלי עכשיו.. מוזר.. שוב תודה, לילך.