סודות (יכול להיות טריגר)

רשת של סודות. להרגיש שהוא אוהב אותך יותר מאשר את אמא. להרגיש שהוא נמשך אליך יותר מאשר אליה. לראות אותו מתחיל עם בחורות אחרות ברחוב. למצוא בבית סרטים כחולים ולדעת שזה שלו. לדעת שאסור שהיא תדע. הוא מדבר מיוניות. הוא עושה מיניות. לחשוב שהגוף שלך והגוף שלו הם אחד. ככה הוא אמר. את שייכת לו. באת ממנו. הוא מספר איך ומדבר על זה. הוא מדבר ואת שומעת. שומעת את מה שאת לא רוצה לשמוע. רואה אותו ערום. שומעת כמה הוא אוהב. אין גבול. אין דלת. יש סודות. ואת? את לא רוצה להיות אישה. לא מגלה לאף אחד שקיבלת מחזור. ביום הזה את רוצה למות. הופכת מספורטאית מצטיינת לפדלעה. הגוף משמין ומגיע למימדי ענק. את לא שם יותר. הגוף הזה לא שלך. שאף אחד לא יתקרב. הר אדם. רק שלא יתקרבו. את עושה מה שמבקשים. לא שואלת שאלות. את לא מבינה את זה. את לא מבינה כלום. נדמה לך שהכל בסדר אצלך. נדמה לך שזה הבית הכי טוב בעולם. הוא אוהב אותך ואולי את לא צריכה יותר מזה. עד שיום אחד בטעות את מבינה. את נזכרת בתחושה, במשפט... את מבולבלת ואז את לבד מנסה לגלות מה נשאר בין ההריסות ואת מה אפשר להציל. בראש הכל מעוות. הכל מבולבל ואת בכלל לא יודעת. את לא רוצה לדעת הרגשות מציפים. השאלות. אם ואיך ולמה ומה עכשיו. ואולי זו את? ומה נשאר? ומה את בלעדיו? ומי את בכלל? אם בכלל. ובטיפול מתחילים לגעת כבר כמה חודשים מסתובבים במעגל ואין מילים שיגידו והפה יודע שאסור ושצריך לשתוק והגוף מגיב ואז את שואלת בשביל מה זה טוב ואולי עדיף לא לדעת ולא לזכור. משהו בך מת בפנים ואף אחד לא יכול להבין. גם את בעצמך לא. כי אולי זה לא. הכל בוער מבפנים המילים לא רוצות לצאת ועכשיו הן יוצאות בפעם הראשונה רק כאן מעיזה כתוב את מה שאולי אני יודעת. זה נכתב כבר פעם אחת וזה נמחק בטעות אולי זה לא צריך להיכתב ואולי הגיע הזמן. ואולי ואולי ואולי. זכרונות. http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=68631

בובה. דבר ראשון מצטערת לשמוע את מה שעברת,נשמע קשה, מי כמוני יודעת איך זה מרגיש.. ..דברים קשים ,לא נמחקים(לצערי) אבל כן אפשר ללמוד לחיות איתם. אם וכאשר עוברים את התהליך, אבל גם אז בין לבין יהיו נסיגות קטנות אבל חשוב לזכור שגם הן,עוברות להן. מחזיקה לך אצבעות ומחזקת אותך. חן

רשת יקרה כל כך, מה שחלקת איתנו כאן היום היה חייב להיכתב. העוולות הגדולות ביותר נולדות ושואבות את כוחן ממחשכיו של הסוד. מה שנמחק פעם אחת בטעות, ומשתחזר ברהיטות מצמררת כזו, חייב היה להיאמר בקול. האמירה הברורה, במילים מפורשות כל כך, חשובה לא רק ככתב אישום, אלא - לפני הכל - כאישוש ותיקוף לחוויה פנימית של קיום, אחרי שנים רבות של א?י?ן עצמי. לא עוד רשת מחוררת, מגומגמת של היה או לא היה, אלא מארג צפוף של נוכחות, שאינה רוצה ויכולה להישאר בחושך. הלוואי שהסיבובים המעגליים שבטיפול, יהפכו ממאבק עיקש על ההכרח הישן לשתוק, לחיבוק מאפשר, שירשה לך לבכות, לכעוס, לאהוב. תודה שבחרת להביא את הדברים אלינו כמו שהבאת. איתך, הכי שאפשר דרך מקלדת ליאת

רשת, אני קוראת אותך תמיד (את המילים, את השורות ואת מה שביניהן). הדברים שלך תמיד נוגעים בי. לפעמים ממש חורטים. לדברים שכתבת כאן היום, כבר שלחת רמיזות בעבר. אבל לא ככה. לא בכזאת ישירות, כזאת חדות, כזה אומץ. כמה אומץ. אין לי הרבה מה לומר, רק שאני גאה בך על האומץ הזה לגעת. להסתכל לסוד הזה ככה בעיניים ולא לוותר. לא הפעם. לא עוד. אני יודעת כמה זה קשה. מחבקת אותך, רשת יקרה. יעלה

בנות יקרות, תודה על המילים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לכתוב אותן כאן. לכתוב אותן שחור על גבי לבן. לתת להן להישאר על המסך. הלכתי לישון וקיוויתי שבבוקר זה יעלם. למרות, שידעתי שלא... וחזרתי לכאן הבוקר ומצאתי אתכן ואת מה שכתבתן לי. לגעת זה מפחיד, אבל כנראה שזה כבר לא יכול להישאר בפנים יותר. הפסיכולוגית שלי אמרה שיש רגע שבו צריך להקיא או לבלוע שאי אפשר להשאיר את האוכל בפה... אני חושבת שמה שקשה כאן זה זה שאין שחור ולבן. הוא גם הכאיב, אבל הוא גם אהב ודאג וטיפל. הוא לא רע, באמת שהוא לא אדם רע ולא עשה דבר מרוע... את זה אני יודעת.