רעל

משגע אותי שאני לא זוכרת אם אמא שלי (שמתה) אהבה את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו" או "עלילות הברון מיכנהאוזן"..אחד מהם היה הספר האהוב עליה ביותר, ואני לא זוכרת איזה..אני לא קראתי אף אחד מהם.. אני מזהה שהמחשבות שלי על הזרועות המחבקות של המוות הם לא בגלל שאני לא רוצה לחיות..אלא בגלל שאני לא רוצה לסבול ובגלל שאיבדתי את האמון בכך שאני יכולה לחיות. ולחיות ליד החיים,או לסבול דרכם,זו לא אופציה מבחינתי.ובכלל מה הטעם? איבדתי את עצמי,אני לא יודעת מי אני.........................................רק לישון.

ויק יקרה, כמי שקראה את שני הספרים, אני מניחה שהברון מינכאוזן מתאים יותר להיות ה- ספר. הוא מצחיק נורא, ואפשר לקרוא בו שוב ושוב. אני מתה עליו. הידעת שיש תסמונת פסיכיאטרית הקרויה על שמו? כאשר את שואלת מה הטעם בחיים, בין יתר התשובות שאני יכולה לחשוב עליהם נמצאים גם שני הספרים שהזכרת. איש לא יוכל להבטיח לנו חיים ללא סבל. הסבל הוא מרכיב בלתי נמנע של החיים. אחת הדרכים הטובות להתמודד עם תלאות הקיום היא היצירה. ספר, סרט, קונצרט, פסל, ריקוד, ציור - יכולים כולם להעניק משמעות ייחודית לקיום שלנו, הן כיוצרים והן כצרכנים. זרועותיו הקרות של המוות, כמו שכתבתי לך בשבוע שעבר, אינן יכולות להבטיח לנו דבר מלבד שיממון קר וחשוך. אז איך אפשר להשוות? לפני שאת מקבלת החלטות, התסכימי לנסות לנחש (אחרי קריאה, כמובן) מי מהספרים יכול היה לדבר כל כך לאמא, ומדוע? ספרי לי מה גילית. לילה טוב ליאת