מבקש הכוונה.

שלום לכולם. אני בן 28 ובארבע שנים האחרונות לא יצאתי מהבית, התנתקתי מכול העולם ונסגרתי בפני כולם. בזמן הזה הקשר הכמעט יחידי אשר היה לי עם העולם החיצון היה דרך המחשב. לא העזתי לבקש עזרה וגם התבישתי, בזמן הזה העלתי 40 קילוגרם והזנחתי את עצמי, ממש הייתי חרד מפני העולם ולא רציתי שיראו אותי או שידעו מה עובר עלי. ברגע של הארה תפסתי את עצמי התחלתי להתאמן(כמובן בלילות שהרחובות ריקים) הורדתי את המשקל, כמובן שלקח לי שנה. ואז לאט לאט גם התחלתי לצאת, לפני חודש התחלתי ללמוד לתואר ראשון(לא יודע איך תפסתי את עצמי) אבל גיליתי שכול העולם סביבי השתנה והמשיך הלאה והתפתח ואני נשארתי מאחור. גם גיליתי שכמעט אבדתי לגמרי את המיומנויות החברתיות וגם יש לי חור אשר אני מנסה להסתיר, אני מרגיש לכוד וחסר אונים ואני מרגיש שאם אני לא ינסה להחזיר את עצמי להיות רגיל, אני שוב יסגר(אני סגור נפשית עדיין הכוונה לפיזית) ואני לא יוכל להציל את עצמי יותר. כשאני רושם עכשיו אני ממש רועד מכיוון שלא דיברתי על זה עם אף אחד ואני מרגיש שאם אני אדבר עם משהו על כך אני אהייה שרוף בעיניו. אני מרגיש שאני רוצה לחיות ולהיות רגיל אבל מרגיש ממש פגיע, חסר בטחון וחסר כישורים חברתיים(בעבר לא הייתה לי בעייה כזו) אין לי אף חבר או מכר עכשיו לפני חודש בחורה שפגשתי ניסתה ליצור עימיקשר אבל ישר נעלמתי, מכיוון שאני כבר לא יודע איך ואני לא רציתי שהיא תגלה מי באמת אני באמת. אני מרגיש שבזבזתי את החיים, לפי הפוטנצייל והמסלול של חיי לפני שהתנתקתי סופית הייתי יכול לעשות הרבה. עכשיו אני רק רוצה להיות רגיל. אחרי שכתבתי את אשר על ליבי בפעם הראשונה, אני רוצה לשאול האם יש איזשהו משהו, עזרה, הכוונה מכיוון שאני מתחיל להרגיש חסר אונים. כי חשבתי שאני אצא לחיים ואתחיל מהנקודה אשר הפסקתי, היום אני מבין שאני במינוס ענק. בתודה מראש.

בזבזת את החיים? מה פתאום? אתה בן 28 לא 108 , נכון? כל החיים לפנייך. כמובן שאתה חייב לטפל בבעיות שלך ולא להזניח אותן. אבל אין סיבה שלא להאמין שתוכל לצאת מזה. במיוחד לאור העובדה שאת הצעד הראשון כבר עשית, ואפילו בכוחות עצמך. כל הכבוד לך על הכוח. לא להתיאש. אני מציעה לך לפנות לקבל עזרה מקצועית. אולי כצעד הבא תוכל לטלפן לאחד מארגוני העזרה בטלפון (משהו כמו ער"ן), ומשם להמשיך. בהצלחה.

הי יריב, אני לא חושבת שיש בך תובנה עמוקה דיה לגבי הצעדים אדירי המימדים שעשית עד כה. לפעמים קשה לנו להעריך נכונה כשאין איזשהוא משוב מן החוץ. לקחת מינוס של ארבע שנים, פלוס של ארבעים קילו, ויכולת להם בכוחות הנפש שלך. זו לא סתם שליפה של הרגל מהבוץ באבחה אחת; השקיעה בבוץ היתה עמוקה יותר - טביעה כמעט - וכוחות ההצלה שגייסת הצריכו התמדה, אמונה ורצון טוב. כעת נותר המהלך הקטן-ענק של הכנסת גורם זר (שאינו תלוי רק בך) למערכת - כזה שאולי מרתיע ביכולת שלו להתערבב בך ולהחדיר אלמנט של חוסר ודאות. ה'חור' שצברת במהלך השנים, על המיומנויות שאבדו אתו, הוא מובן לחלוטין. כך גם החרדה שעולה בך כשאתה כותב לנו כאן, והבושה מפני חשיפה ויצירת קרבה עם אנשים שעשויים לגלות את אותו חור שחור. אני מציעה לך - כפי שנהוג כאן, וכפי שחוויתי אני על בשרי - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולאפשר לעצמך מקום בו תוכל להתבונן בדברים בעין לא שיפוטית, וליצור אינטראקציה שבמובנים מסויימים היא מאיימת פחות מקשרים המתהווים במציאות. תנסה את זה? מאחלת לך למצוא בעצמך את ה"רגיל" באחד הימים, נויה

שלום יריב, התיאור שכתבת מאוד נוגע ללב... אני לא יודעת מה גרם לך להיסגר כך, אבל אני בטוחה שיש לך המון דברים לברר עם עצמך. היית כל-כך לבד עד עכשיו, ואני רוצה להציע לך לעשות את הבירור הזה פחות לבד, הרבה פחות לבד. אני חושבת שכדאי לך לפנות לפסיכולוג קליני ולהתחיל טיפול. נסה לתת למישהו להתקרב, וללוות אותך הלאה... שיהיה בהצלחה, אורנה