נראה לי ש...

שאני וחן יכולות להיות 'באותה סירה'מבחינת השקפתיינו על החיים,כי גם אני מרגישה ושאלתי את עצמי היום - האם שווה בכלל לחיות עם חיים כמו שלי? חיים שאומללים,כי למרות שאני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לשפרם ושרק אני אצליח בכך, איני עושה זאת,ואיני מבינה למה אני 'נתקעת' באותו מצב,אפילו שאני קולטת(רוב הזמן) את חומרתו? ושלא יובן לא נכון,אין בדבריי רמיזה למעשה כלשהוא,אלא רק למחשבות מייאשות.

משתנה שלום, הרבה פעמים בחיים אנחנו כאילו נתקעים שוב ושוב באותו מקום למרות שאנחנו מבינים שזה לא טוב לנו. משהו בנו מחזיר אותנו לאותה התנהגות. יש שיאמרו שזו ההתנהגות המוכרת לנו ולטוב או לרע אנחנו מעדיפים את המוכר. מחשבה נוספת היא שאנחנו מנסים לפתור, לתקן דווא במקומות הכי קשים לנו. אנחנו מתקשים להשתחר מהם. הבעיה היא שאנחנו משחזרים לא רק את המצב שוב ושוב אלא גם את הקושי לפתור אותו. כאשר הופכים מודעים לזה יש בזה משהו מייאש אומנם אך גם נותן תקווה. תקווה הנעוצה בהבנה הזו. ועוד הערה לסיום, יש משהו "מדבק" בקשיים של אחרים. יש בנו נטייה להזדהות עם קשיים של אחרים. זו נטייה מבורכת וקריטית להיותנו בני אדם. אבל חשוב גם להבין שמה שנראה דומה אינו בהכרח זהה. ואז חשוב לשמור מרחק מסויים. מרחק המאפשר אמפטיה לאחר אבל בלי להישאב לכאב נוסף על הכאב העצמי שלנו. דרור

דרור תודה על תשובתך, לא הבנתי למה כתבת שאם מודעים למצב הקשה והמייאש ולקושי לפתור אותו,למה זה נותן תיקווה?הרי אני רואה בכך רק ייאוש,ואם יש תיקווה כלשהיא,היא נגוזה תוך זמן קצר ביותר,כשעוד ראיון 'מתפקשש' וכו'. היום קלטתי(זמן קצר לפני שכתבת לי זאת) ששוב קרה לי מה שפחדתי שיקרה לי מהגלישה בפורום,ניסיתי לעודד 'חברה וירטואלית',ותוך כדי כך 'נשאבתי' לייאוש שלה (ואני מאשימה רק את עצמי בכך),וזו בדיוק הסיבה שבעבר הלא רחוק התנתקתי מהפורום למספר חודשים(כחצי שנה),כי באותו זמן חוויתי כל ייאוש של מישהו אחר אישית,והעמקתי את הדכאון שהיה לי-תוך כדי כך; ומאז ששבתי לפורום עד היום,חשבתי שאני 'חסינה' מפני כך,ושלא אזדהה שוב עם תחושות הדכדוך של המשתתפים,ובאמת זה לא קרה עד היום,והיום ראיתי שזה השפיע עליי מאוד,לכן אולי בהמשך,איישם את החלטתי מלפני מספר חודשים - שאמשיך לגלוש ולהשתתף,אך -למרות רצוני לעזור ולעודד-לא אעשה זאת,כי אני יודעת(מניסיון)שקשה לי להבדיל בין 'הגבול העדין' של סימפטיה ואמפטיה,ואני נוטה יותר לכיוון סימפטיה.