נימי הכאב

לגעת בנימי הכאב לעמוד ערומה אל מול העולם ואל מול עצמי ולגעת. לא לדעת. לשאול לנסות להבין. לגלות- שאין דבר שיכול לרפא. אין שיחבוש את הפצע את נימי הכאב. לסמוך- זה מסוכן. האדמה רועדת ואני נסדקת איתה.

קראתי. התרגשתי. חשבתי כמה החיים הם מסע ארוך. יש המון אנשים שחיים אותם ר?ק "בעולם החיצוני": הם ק?מים (כל בוקר), מק?ימים (עסקים, משפחה...) מק?יימים (הבטחות, יחסים)... זה הקיום שלהם. עולם מלא. לפעמים גם אני מקנאה בהם. נראה כאילו קל להם. ויש הבוחרים אחרת. הם אלה שמוסיפים לקיום הה?כרחי ההוא, גם את הנגיעה. הם נותנים לאחרים ולעצמם לגעת (גם בנימי הכאב). בדרך הם לפעמים גועים (בבכי) הם אלה שלרוב גם נוגעים (גם ב??אח?רים), הם אלה שבסוף גם מ?גיעים (לכל השאלות, לחלק מן התשובות, התובנות). אביב גפן, בשיר "יומן מסע" כותב: "המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות" הדרך קשה. כי היא רצופה חידות. לחלקן, כאמור, אנחנו לא מוצאים פתרון. לפעמים, בדיוק כמו שכתבת, רשת, אנחנו מאפשרים לגעת, ועדיין לא לדעת.... זה כנראה הסימן, שאנחנו עוד חיים. בוחרים אם להמשיך בחיפוש הזה, או לוותר, ולחפש תשובה אחרת, מענה אח?ר. ולפעמים (זה מיועד בעיקר לך, אחותי), אנחנו מגלים שאנחנו לא כל כך לבד. שיש שם מישהו, שצריך לתת לו. והיה אם מישהו בא אל תסתובב כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב יפרוק את הכאב בשלווה רואה, רשת? נגעת בי. מאוד. א?פשרת גם לי לגעת. זה המחיר, אבל זה גם השכר. ולא התחלתי אפילו לשחק במילים הנגזרות מהמילה "תחפושת" (חיפוש, חופש?) פורים שמח הדר

מתנגן לי בראש מהבוקר: ככה זה - ברי סחרוף אל תחפש רחוק תישאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תיכנס לתוך כן זה יכול להאיר אותך תסתכל לה בעיניים תינשך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע בוא, בוא ותעזור לשפוך טיפה של אור לתוך החור החשוך הזה רק אל, אל תיסע רחוק לא אל תעזוב כי ככה זה לאהוב אותך תסתכל לה בעיניים...

רשת יקרה, מישהו אצלי בבית קיבל השבוע מתנה קרם ידיים טיפולי "לידיים עובדות". כתוב שם, על הקופסה, שזה עוזר בשיקום סדקים בעור הנגרמים מיובש, עבודה ופגעי אוויר. הקרם הזה, היה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשקראתי את השורות האחרונות שלך. אני אוהבת להסתכל על ידיים עובדות שנדפסו בהם פגעי האוויר והזמן, ואוהבת בה במידה להקשיב לאנשים שפגעי הזמן נתנו בהם אותות. לא תמיד מתאים לסוך את הסדקים ב"מרכיבי לחות ייחודיים וחומצה לקטית" (בחיי שזה מה שהם כתבו שם). לפעמים הם (הסדקים) מי שמבססים עבורנו הבנה, ידיעה, זהות. ובכל זאת, הלוואי שפחות יכראב. תודה על שיר כל כך נוגע, דווקא בימים של שיכרון. ותודה גם להדר על המילים הטובות שלה, שמדברות אלי תמיד. ליאת