אולי היא פוגעת בכוונה?

הי ליאת, מה שלומך? אצלי כרגיל, בלאגן. רציתי לשאול אותך שאלה לגבי הטיפול. לאחרונה אני נפגעת מההערות שלה בקלות, לפעמים נדמה שהיא פחות רגישה או אולי היא עושה את זה ב כ וו נ ה. למשל, יש נושא בילדות שלי שהוא ממש בסיסי בטיפול, ואוני מדברת עליו ה מ ו ן (יחסית), ובפגישה האחרונה היא עוד הפעם שאלה פרטים לגביו כאילו היא בכלל לא זוכרת על מה דיברנו. כל כך נעלבתי, מה בעצם קורה שם בטיפול אם היא לא זוכרת על מה שאני מדברת, יותר מזה, הרי היא מגיבה לדברים, אז צורת ההגבה שלה בפעם האחרונה, כאילו קטעה רצף ועכשיו אני מרגישה גם מטומטמת וגם לא מבינה מה קרה, איך היא שואלת אינפורמציה שכל כך נמצאת שם כל הזמן בטיפול שלי. אל תגידי לי לשתף אותה, אני לא מסוגלת. אני פשוט מתחילה לחשוד בה שהיא עושה לי את זה בכוונה, כי אין סיכוי, לטעמי בכל אופן, שהיא יכלה לשכוח כל כך הרבה פרטים. למה היא רוצה לפגוע בי? אני לא רוצה לכעוס עליה, אני לא רוצה לשנא אותה. ממש אין לי חשק להגיע אליה שוב, נמאס כבר , אני לא יודעת מה קורה שם בכלל מהרגע שאני נכנסת..ונמאס לי שאני נפגשת איתה כבר כמה שנים והיא אנונימית, אני מתה לדעת עליה דברים ולא יודעת כלום, חוץ מכמה רמזים לפי התמונות בחדר, וכאלו.. וגם לפי מה שאני מרגישה כלפיה, אבל זה מעצבן לא לדעת עליה כלום . אז השבוע שאתי אותה פעמיים "מה שלמוך?" והיא ענתה "מה את מצפה לשמוע אם את שואלת אותי פעמיים כשכבר עניתי לך", אז זהו זה הספיק לחסום אותי וכמובן לפגוע בי ואח"כ היא גם לא זכרה פרטים על הטיפול... זהו , זה מעליב ומעציב, כמעט כמו הרצון לא להגיע שוב, אולי לפחד ממנה יותר חזק, להזהר. איך אפשר להגיע לטיפול ולבקש עזרה כאשר האדם אליו אני מגיעה בעצם אני נזהרת ממנו, מפחדת, לא מכירה אותה ולא מבינה מה קורה שם בדיוק... זהו, תודה שקראת אותי, מקוה שתגיבי ותביעי את דעתך שבת יפה ניבה

ניבה יקרה, קשה לי להאמין שהמטפלת שלך פוגעת בך בכוונה. את יודעת, מזווית המטפלת, אני יכולה לספר לך שלפעמים, משהו באמת משתנה באופן בסיסי בקשר מטפל-מטופל, הופך פתאום להיות פחות 'מחבק' וקצת יותר נוקב, וכשזה קורה, אני מבינה שהמטופל ג?ד?ל. זה קצת כמו שקורה אצל אמא ותינוק. משהו באופן הטיפול הופך להיות שונה ככל שהילד גדל ומתפתח. לא לגמרי ברור לי מה קורה, שם, בחדר הטיפול שלכן, אבל יש לי הרגשה שצריך לבחון זאת דרך הפריזמה הזאת. של התבגרות. אולי היא פחות עושה לך הנחות. ואולי לא. כנראה שבאמת אין ברירה אלא לדבר את זה בחדר, למרות הקושי. גם ילד מתבגר (אם נמשיך באנלוגיה שלי), מרגיש בגיל מסוים שהיה רוצה לעזוב את הבית, להשליך הכל מאחוריו, כי "אני יכול לבד". זוהי תופעה מוכרת גם בטיפול. גם היא מעידה על התקדמות ובגרות. לכן, אני ממליצה לך מאד לנסות ולחשוב מה קרה אצלך, ופחות מה קרה לה. אולי התבוננות כזו יכולה דווקא להרגיע. ספרי לי ליאת