שלום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי ליאת דיי הרבה זמן לא רשמתי כאן בפורום...בתקופה האחרונה לא הרגשתי כלום נהייתי אפאטי כלום לא עניין אותי בלימודים הדרדרתי למרות שאני מרחק נגיעה מסיום לא הצלחתי להתרכז ולסיים ...כלפי חוץ היה נראה שאני חש טוב יותר גם הטיפול עזר וגם הכדורים...החלטתי שאני חייב להפסיק את הכדורים שאני חייב להרגיש משהו ושאם אני יישבר ויכאב לי ויהיה במצב הרע שהייתי בו עד לא מזמן אז טוב שכך מגיע לי להרגיש רע ולסבול למה?כנראה שאני אחד הייצורים הכי נחותים שנברא בעולמנו והמחשבו שרצות והמעשים שעשיתי מעידים על כך......והנה חזרתי לבכות ולהיות עצוב חזרתי להרגיש סוף סוף לא יכולתי לסבול את התחושה שחשתי טוב שאני יודע שאובייקטיבית המצב חרא לא יכולתי להמשיך לחיות עם תחושה שלא אכפת לי מההווה והעתיד אני חש באמת באמת שהכל אבוד......אין סיבה אמיתית להמשיך בחיים כאלה חסרי אהבה חיבה וחיבוק אפילו קל שבקלים המוות ראוי ומשתוקק לחיים שכאלה....להתראות
באמת אין אף אחד שנותן לך חיבוק? אבא, אמא, אחים חברים? אתה יודע...זה פשע. רק לפני שבוע הייתי בתל אביב בשדרות רוטשילד והיו שם אנשים שהחזיקו שלטים שהיה כתוב עליהם - "חיבוק בשבילך" וכל מי שרצה בא וקיבל חיבוק...צריך אנשים שזה יהיה המקצוע שלהם, לתת חיבוקים...כמה פעמים הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי אני כלכך צריכה חיבוק, ויש כאן כל כך הרבה זרועות פתוחות, וכל כך הרבה ללבות סגורים...אני שולחת לך חיבוק ענקי!!!!!!!!! כזה שטובעים בתוכו והכל פשוט נראה...יותר פשוט. אני הייתי במצבך, והעצה שלי אליך, למרות שזה נורא לא להרגיש, לחזור לכדורים. פשוט תנסה סוג אחר, כי אני לקחתי פקסט שאחרי כמה זמן גרם לי בדיוק לתחושה שאתה מתאר...הפסקתי, שוב הדרדרתי ואז ניסיתי רסיטל במינונים שונים ומצאתי מינון שעושה לי טוב, ואיכשהו לא גורם לאפתיה..אני מרגישה אני לגמרי...מקווה שתמצא פתרון. שולחת כוחות. אופיר
היי אני גר בעיר הגדולה ופגשתי את המחבקים והמחבקות למיניהם(: גם אני יוצא הרבה (לצערי לבד) ומקבל חיבוק מדי פעם מנשים בברים התל אביביים אבל יש הבדל בין חיבוק סתמי ואוהב לחיבוק שנמצא איתך תמיד וגם כשהיה לי חיבוק טוב מתי שאני רוצה גם אז לא הייתי מסופק......מה לעשות ?אני גוש צואה...
MR BLUE!!!! האמת שקצת דאגתי לך. המון זמן לא היית כאן, ובחרתי להאמין שקצת הוטב לך. אני מסכימה מאד עם האמירה לפיה חיבוק חיצוני - נחמד ככל שיהיה - אינו יכול להשביע ולמלא את הבור הפנימי שנפער בנו, אלא אם מתקיימת בתוכנו הפונקציה המיטיבה והחומלת, זו שמזכירה לנו, מבפנים, שהחיבוק *באמת באמת* מגיע לנו. עצוב לי לשמוע שאפילו את מגען המאלחש של התרופות אינך יכול להרשות לך. ממש כמו במקרה של חן, שכתבה כאן לפניך, אפשר לחוש במאבק לחיים ולמות המתנהל בין החלקים ההרסניים והרודפניים שבך, לבין אלה המשוועים להצלה וגאולה. ככל שהדבר תלוי בי, אהיה מוכנה להישאר ביציע ככל שיידרש, ולעודד בגרון ניחר את החלק בך שרוצה אהבה ונחמה. אהיה כאן במהלך סוף השבוע, גם בשבילך :-)) ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
