איך פסיכולוגים עובדים

יצא לי לנסוע ברכבת ובתא לידי ישבו שני פסיכולוגים. שמעתי שאחד סיפר שחוץ מעבודה שלובמחלקההוא ג עובד פרטי וגם אמר לו "זה הכי קל. אני מקבל 4בערב ולא צריך להתאמץ רק יושב ומקשיב לא עושה כלום" זה עשה לי רע לשמוע את זה וכל הזמן אני חושבת מה הפסיכולוג שלי חושבעלי, שזה קל הוא רק יושב ולא עושה כלום ואני באה ושופכת שם את הקישקע שלי. ממש עשה לי רע. אני יודעת שלא כל הפסיכולוגים אותו דבר אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב את זה. חוץ מזה גם ראתי את לוח המטופלים שלו - כי בטעות הוא פתח את המחשב שלו וראיתי את כל השבוע שלו מפוצץ במטופלים 50 אולי 60 מטופלי פרושים לו בלוח. זה ג עשה לי רע. אני יודעת שיש עוד מטופלים אבל להיות אחת מ-50 או 60 זה הרגשה נוראה. זה מקומם אותי להרגיש ככה. אני באה עם כ הרגשות האלה ובסוף הוא מסתכל עלי כעל סתם עודאת מתוך 50 שהוא פשוט רק יושבולא עושהכלום רק מקשב. בא ליברוח משם. רונית

איך עשית חשבון מהיר כזה? 4 מטופלים בערב זה 20-24 בשבוע. מאיפה היגעת ל50-60. יאלה חליק

ואני גם לא מאמין שפסיכולוג בטעות פותח את המחשב שלו שכולם ברכבת יראו ויספרו לו.

ופסיכולוג לא יסע ברכבת.

רון, איזה כייף שאתה צריך ללמוד הבנת הנקרא. סיפרתי על נסיעה ברכבת ששם היו שני פסיכולוגים שדיברון ביניהם. ברכבת הזאת נוסעיפם גם רופאים מבית החולים לעיר הגדולה ומשוחחים על מטופלים שלהם. וגם זה טעם לפגם בעיני. אבל מה לעשות? מעבר לזה שאין לך הבנת הנקררא אתה גם מנותק מהמציאות. אם יום אחד תיסע ברכבת אז תראה שחוץ מחיילים נוסעים עוד המון אנשים, גם עורכי דין למשל. דבר שני - המטפל שלי פתח את המחשב מול עיני. שני אירועים שונים. קרא שוב את ההודעה. אולי תשכיל קצת. רונית

רונית שלום, נשמע לי שמשהו מהחוויה שלך השתקף בנסיעה ברכבת. משהו מהחוויה שאת עוד אחת מ... שלמטפל לא באמת אכפת, שהוא סתם יושב שם. אני חושב שלחוויה הזו יש משמעות רבה והיא צריכה להגיע לתוך חדר הטיפולים, לדבר על התחושה שאת לא אהובה, שרק את סובלת והוא מנותק ממך, משהו אומר לי שזוהי הרגשה מרכזית עבורך, לא רק בטיפול אלא אולי בחיים בכלל. אני חושב שזו הרגשה נוראית להרגיש חשופה כשלצד השני לא אכפת, אבל אני לא חושב שזה המצב בשטח, ולכן אני מעודד אותך לפנות למטפל, לשתף ואולי להרגיש שם, גם אם זה קשה, שהוא איתך כשקשה לך, שגם לא קשה. ושכשאת יושבת מולו גם אם את אחת מחמישים באותו רגע רק את שם. בהצלחה, דרור

אני כבר עברתי את הקטע הזה של להיות מיוחדת. והייתי מיוחדת בכתה וגם בצבא וגם בעיני בעלי אני מיוחדת. אני שואלת את עצמי וגם אותך איך אני אמורה להרגיש כשאני יודעת שהוא מטפל בעוד 50 אנשים. איזה מקום אני תופסת לו. וזה שבשעה זה רק אני - האם זה מספיק לדעתך? אז אתה זורק אותי בחזרה אל השיחה הזאת ברכבת של הפסיכולוג שסיפר שהוא רק יושב ומקשיב. האם זה מה שקורה? על זה אני אדבר אתו? מה הוא יגיד לי שזה נכון ושהוא כבר חושב על המטופל הבא שלו?

קראתי שוב את ההודעה שלך. כן. זוהי הרגשה נוראה להרגיש חשופה ושלצד השני לא איכפת. אתה צודק.