סתם הרהורים

אני לא רואה שהטיפול שאני נמצאת בה עוזר לי, תחושות הדכדוך שמגיעות מידי פעם המלוות בתיסכול קיימות גם לאחר כמעט 3 שנים. אני שואלת את עצמי למה אני עדין בטיפול וזה בגלל שאני פשוט מחבבת מאוד מאוד את הפסיכולוגית שלי וקשה לי לעזוב ולהיפרד...האם זו סיבה להישאר?? לא יודעת לא מתחשק לי לדבר איתה על זה כי תאמת אין לי חשק להיפרד אבל זה נשמע לי ממש מטטמטם בגלל זה להישאר בטיפול. דבר נוסף בשעה טובה קיבלתי סיווג ביטחוני גבוה אני חשבתי בשלב מסוים מיאוש שהטיפול םשוט הרס לי והתחרטתי על הרגע שפניתי כי הרגשתי שאדם יכול להיות עם קשיים ומה שקובע את השפיות שלו כלפי חוץ בלבד , זה האם הוא פנה לעזרה או לא ואני שמחה שהם מבינים שטיפול לא מעיד על שפיות של בן אדם, נכון שלקח להם יותר זמן לבדוק ובצדק את קורות חיי בסופו של דבר סוף טוב כל טוב.

רחל יקרה, שלוש שנים בטיפול הן בהחלט זמן טוב להעריך את הצורך להישאר או לעזוב. תחושות דכדוך המגיעות מדי פעם אינן מעידות על טיפול רע, אלא על כך שאת חיה. בכל טיפול, גם בטוב ביותר, מגיע שלב של מיצוי, בו הצדדים מגיעים להחלטה שמספיק. נראה שאין מנוס אלא לדבר על כך, למרות אי הנעימות שאת חשה. אני שמחה שנמצאת ראויה לסיווג בטחוני גבוה. טוב שאת מביאה לכאן את הדברים, ובכך מרגיעה חששות רבים הנשמעים כאן מפעם לפעם. תודה ובהצלחה בכל בחירותיך. ליאת

ליאת, תודה על התגובה, אני מאוד נהנית לעקוב אחרי התגובות שלך לאנשים.