המשך "לטיפול"

שלום ליאת. מודה לך על תשובתך אתמול. אני מצטטת "בשונה ממפגש חברתי, בשעה הטיפולית כל הפוקוס כולו נתון לך, לחוויה שלך, לעולם שלך. אני לא מכירה הרבה חברות שיסכימו לסידור קבוע כזה, בו הן זזות לגמרי הצידה, למענך, שעה שלמה בכל שבוע, למשך זמן רב". דווקא בגלל "הפוקוס הזה. ההתמקדות בי, ברגשות שלי. מביא אותי לרתיעה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, וזה מפחיד אותי נורא. גורם לי לשתוק, להמנע מלדבר, מלשתף, ובסוף גם מלהתמסר. וכל הנסיונות ללמד אותי כן דווקא לשתף, וכל הניסיונות שלה "להכיל" אותי נכשלו...ונראה לי ואני מרגישה שהתחיל להמאס לה וממש קשה להגיע לפגישות כאלו עם הרגשה כזו רעה? נכון? מה דעתך בעניין? ותודה רבה על הכנות שלך

קראתי את ההציטוט ששמת לגבי חברות ומשך הזמן שהם מתייחסות אליך, אני חושבת שיש יתרונות שונים לטיפול אבל דוקא לגבי נקודה זו אני חושבת שיש חברות שיסכימו לראות אותך קבוע לשעה בשבוע אם תשלמי להם את התשלום שהפסיכולוגית מקבלת.

הרעיון העלה בי חיוך :-), אבל נהיה שנייה רצינים. זה לא כזה פשוט. לפי דעתי, אם יש לך חברה שמוכנה תמורת 400 ש"ח להיות שם בשבילך לחמישים דקות פעם בשבוע ולדחוק עצמה לגמרי הצדה אז אם היא פסיכולוגית, היא מאד לא מקצועית ואם היא לא אז זו טעות גדולה מאד ובאותו רגע גם היא הופכת להיות משהו שאי אפשר להגדיר אותו כחברה. חייבים את ההפרדה הזאת בצורה ברורה ביותר ולא סתם אחרת זה ערבוב בלאגנים ופיצוצים. מה גם שפסיכולוגית לא רק נותנת לך את כל המקום היא גם יודעת מה לעשות עם התכנים במחשבה ארוכה בעיקר בין הפגישות ובשביל זה היא למדה בצורה מפרכת הרבה שנים. את משלמת לה על יותר מסתם בן אדם שיהיה לידך. אנשים יש הרבה בעולם. פסיכולוגים יש פחות. צריך להשתמש בכך. חברות זה אחלה ופסיכולוגית זה אחלה אבל שני דברים שונים ונפרדים לגמרי. נוגה, סליחה שגלשתי משאלתך.

ליאת, אני רוצה שתתיחחסי בבקשה לקטע "של כל הפוקוס בך", ולא לקטע של חברה שמוכנה לשמוע אותי.... כי לא לזה התכוונתי בציטוט כמו שחלק מהמהגיבים הבינו. תודה

נוגה יקרה, ראשית, אני מתנצלת על העיכוב בתשובתי. ההתמקדות בעצמי היא אכן דבר מפחיד. מסתבר שאנשים עושים הרבה מאד דברים במשך היום כדי להסיח את עצמם מעצמם. מחקר אחד שניסה לחקור סוגיה זו, הושיב אנשים בחדר מול מראה גדולה (כדי שלא יוכלו לברוח מעצמם) וגילה שאנשים חשו אי נוחות רבה במפגש הבלתי נמנע עם עצמם. באופן דומה, אנשים רבים מעדיפים להירדם עם טלוויזיה דולקת, רדיו, ספר - ובלבד שלא להישאר עם המחשבות, עם עצמם, בריק הזה של לפני השינה. בטיפול, אנו מוזמנים למפגש חגיגי וייחודי עם עולמנו הפנימי, שעה שלמה מדי שבוע, בנוכחותו התומכת של אדם נוסף. זה אכן יכול לשתק. אנחנו באמת לא מתורגלים בזה. זה יכול לאיים, להבהיל, להביך, בעיקר כאשר אין לנו לאן לברוח. להערכתי, התחושה כאילו "למטפלת נמאס ממני" אינה מאד מציאותית, והיא משקפת את המשאלה שלנו לעניין, לרתק, לרצות, למצוא חן, לספק סחורה. מטפל טוב ומנוסה אינו נבהל מהשקט, ומצויד בסבלנות רבה גם מול קשיים והתנגדויות. כדאי לדבר את זה בטיפול, לדבר את הקושי, את ההיסוס ואת החרדה מנטישה. אלה תכנים חשובים, ממש כמו כל תוכן אחר המעסיק אותך. אני עדיין ממליצה לך מאד להתעקש. :-)) ליאת