לליאת

קראתי לו לשיחה. ביקשתי שיגיע, גם אם קשה לו. אני יודעת שקשה לו. הוא הגיע, וישב לידי בשקט, לא ידע מה להגיד. החלטתי להקל עליו, ולכן פתחתי בשיחה ושאלתי - "רגש שלי, לאן נעלמת? איך השארת אותי ככה לבד?" הרגש הביט מבויש ברצפה. לאחר שתיקה, הוא התחיל לדבר, לאט ובשקט. הסביר לי איך נבהל, נבהל מהמקום שהוא קיבל אצלי. הסביר לי שהוא פחד שהוא יותר מדי בשבילי, שהוא מציף ומטביע. הוא רגיל להתכווץ בפינה ולנסות לא להתקיים. גם הוא מבולבל מכל מה שקורה לי עכשיו. מוזר לו להיות כך, במרכז העניינים, שידברו עליו, יבחנו אותו מקרוב. "אף פעם לא הרגשתי שאת רוצה אותי..." הוא אמר, וכיווץ לי משהו בבטן. הושטתי אליו יד, והוא הביט אלי בעיניים מופתעות. הוא הושיט את ידו. הרבה מאוד זמן לא הרשתי לעצמי להרגיש. הניתוק הרגשי טבוע בי עמוק, בחיים האמיתיים ובטיפול. לומדת להרגיש. היא מלמדת אותי שזה בסדר. שמותר להרגיש. עוטפת אותי בהרגשה בטוחה, במבט חם, בחיוך. ואני... מרגישה. ליאת, שתהייה שבת מחבקת ונעימה. (שוב חוזרת לעדכן...) (א מהמייל שסוף סוף בחרה לעצמה כינוי... :-) )

נועם יקרה (יופי של כינוי!) אני תמיד מתרגשת מאיחוד קרובים המתרחש לאחר שנים של נתק. תמיד יש שם חיבוק, דמעות וקהל חנוק מגודל המעמד. עם שוך ההתרגשות הראשונית, נדרשים המתאחדים לתקופת מה, בה הם נדרשים להסתגל מחדש זה לשגעונותיו של האחר. קחי את הזמן. יופי שעדכנת, ובהצלחה בכל הבחינות (אולי טוב יותר לומר - המבחנים) שבדרך. שלך ליאת

תודה על המילים החמות... :-) עבר עלינו סופשבוע של היכרות מחודשת, מבטים לתוך העיניים, שיחות אל תוך הלילה... מנסה להפסיק לרצות לבעוט אותו חזרה לפינה, הוא מנסה להפסיק לפחד ממני... ;-) שבוע טוב, נועם