לבד על המרבד

תפסתי את מקומי על הקרשים. קצת נעה עדיין בחוסר נוחות, מתהפכת מצד לצד הצלעות עוד לא מורגלות בקרירות הקרשים והלחי הסחוטה על הרצפה קצת מתמרדת אבל הלב כבד ומתמסר לרצפה בחפץ לב. חסר לי אויר פה למטה והאישונים המוקטנים עוד מבוהלים אבל אני חושבת שאצליח להתרגל להעדר. שאבעט בי מהקרשים ואקום מיד? ואולי עדיף להירדם פה.. רק קצת אנשום מילים עד יעבור זעם.. (דווקא עליהן אפשר היום לסמוך)

לילך יקרה, כשקראתי את המילים הבועטות-נכנעות שכתבת היום, חשבתי על הכותרת שבחרת לדברייך... 'לבד על המרבד', כמחווה (אני משערת) לסיפור ילדים קצרצר בשם זה. בסיפור ההוא, חתול קטן אחד יושב לבד על המרבד, אך בהדרגה מצטרפות אליו שלל חיות הבית והמשק... כשנמאס לו הוא מבריח את כולן, ונשאר לשבת לבד על המרבד. כל-כך הרבה כוח יש לחתול הקטן, כל-כך הרבה בחירה - ברצותו באים לשבת עמו, ברצותו הולכים... כמה עצוב לנו כשאנחנו לבד על הקרשים, נושאים את ההעדר. שולחת לך אוויר, אורנה

תודה לך, אורנה כמו מילים לנשימה, האויר ששלחת לי.. היום קצת שקט בי קשה יותר להחזיק שיחה ו.. יהיה בסדר. אחזיק חזק עד שתעבור הטלטלה ליל מנוחה אורנה נחמדת, (לילך).