לדרור

לדרור. כתבתי לך לפני כמה זמן...החלל עצום היום. לא מניח. הרגשה כל כך מבולבלת. אני שוב על פי התהום ומפחדת שאני הולכת ליפול. רק שהפעם אין לי עם אף אחד לדבר על זה ואני כל כך צריכה תמיכה. למה הכל כל כך שרירותי? למה יש פצעים שאי אפשר לרפא? למה אנשים כל כך פוגעים? ולמה אני בוגדת בעצמי, עושה את הדבר שבגללו אני בזה לאימא שלי שבגדה באבא שלי בשנתיים האחרונות עם כל דבר שזז והסכים להצליף בה...אני לא רוצה להיות כמוה! אני הכי שולטת בחיים שלי וכשאני נכנעת אני נכנעת רק לעצמי, שזה בסדר מבחינתי. אבל רק הוא גורם לי להרגיש מלוכלכת, חסרת כבוד עצמי, חוזרת למרות כל ההתעלמות והבוז וחוסר היחס למכתבים, למיילים, להכל..עד שיום אחד, בא לו. התקשר ואמר בואי ואני באה. כמה נורא. שהמוח צועק לא. לא. והגוף לא מקשיב. אני שונאת את עצמי שזה המקום היחידי שאני לא יכולה להקשיב לעקרונות שלי ולכל מה שאני מאמינה בו, המקום שמכיל את החור שמצא בחדר ההוא במה לסתום אותו, ועכשיו מרגיש כאילו הוא רק הורחב ויונק ויונק מהבטן שלי עוד ועוד, בלי הפסקה - אני חור אחד גדול. ואני עדיין רוצה. מאיפה הרעב הזה? ולמה? אני מרגישה שאני לעולם לא אמצא את האהבה שאני צריכה, פשוט אהבה מחבקת, שאני לא אצטרך להגיד כלום. ולא אתבייש ואשנא את עצמי שאני צריכה מישהו, שלא יגרמו לי להרגיש מושפלת, והוא משפיל אותי כבר בגלוי, לא טורח אפילו להסתיר את זה..אני בדיוק כמוה. איזה בזבוז. כמה חבל. אני צריכה תמיכה, ממש קשה לי והדמעות לא מפסיקות.

אופיר שלום, כאב לי לשמוע איך את מרגישה עם עצמך. כמה את כועסת על עצמך, על הדמיון לאמא, על תחושות ההשפלה. אני מאוד מבין את התחושה שהראש אומר משהו אחד אבל בפועל עושים משהו אחר. נראה שיש שם משהו שעונה על צורך שלך, לא משנה כרגע מהו. ואת חוזרת לשם גם אם את מרגישה רע עם עצמך. הייתי רוצה לומר לך לתפוש מרחק מהמצב הזה, אבל ברור לי שאת יודעת את זה ומתקשה לעשות את זה. ולכן אני מעודד אותך לחפש תמיכה בכל מקום, גם בפורום גם עם חברים אבל בעיקר בטיפול. כדי שתוחלי לשנות את הדימוי העצמי שלך בנקודה הזו ולהבין למה את חוזרת לשם, בהדרגה זה יהיה אפשרי להתרחק, כך אני מאמין, דרור