הפגישה האחרונה..

דרור, וגם ל. כתבתי בשבוע שעבר על החששות מהפגישה האחרונה ובעיקר על אי הרצון לסיים ועל הכעס ותחושת הנטישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-621455,xFP-621451,m-Doctors,a-Forums.html אמרתי למטפלת כל מה שכתבתי לך. היא התנצלה על אותה שיחת טלפון בה התעצבנה עליי ואמרה שהרגישה שכרגיל אני מוותרת על הרצונות שלי לטובת אחרים. הרגישה שרציתי לבוא ושהיה לי חשוב לבוא ובסוף בחרתי לנסוע עם חברה שלי לבית החולים. השתמע מדבריה שהיה חשוב לה שאני אבוא והתאכזבה כשביטלתי. מהרגע שהתחלתי לדבר עד קצת לפניי סוף הפגישה היא התחילה לבכות... אמרה שהפרדה ממש קשה לה, שמאוד נקשרה אליי וקשה לה המחשבה שצריך לסיים. אני הייתי נורא מרוחקת לא הזלתי דמעה ולומר את האמת גם לא הרגשתי כאב על סיום הפגישות.. ועדיין. בדרך כלל אני נורא מזדהה עם אחרים (הרבה, הרבה יותר מידי), אבל הייתי כל כך מנותקת שהדמעות שלה לא עוררו בי שום רגש. כבר בתחילת הפגישה כשאמרתי לה שאני לא רוצה לסיים היא אמרה שגם היא לא רוצה לסיים וקבעה שניפגש פעם בשבועיים שלושה... יצאתי בתחושת הקלה, אני לא בטוחה אם מכך שהפגישות לא מסתיימות או מכך שכן... אני חושבת שחלק מהקושי שלי להיפרד נובע גם מהקושי שלה והסירוב שלה לסיים את הפגישות. הופתעתי מעוצמת הרגשות שלה, על אף שקשה לי לחוש בהן.. אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה, עדיין מנותקת. ...מה שכן.. חזרו לי הזיכרונות, זיכרונות ילדות שלא זכרתי זמן רב, פתאום הכל עולה ומציף ואני מרגישה תחושה קלה יותר. תודה דרור יקר,על הסבלנות ועל כך שענית בכל זאת פעם שעברה, למרות שאמרתי שאין צורך..

פרח שלום, ראשית אני שמח שהצלחת ללכת לפגישה האחרונה. אני גם שומע שהיה שם משהו משמעותי, מעין הבהרה של ההתרחשויות. נשמע שהיה עוד משהו , גילית שהמטפלת קשורה אלייך ומתקשה כמוך להיפרד. שיש לך משמעות. התגובה שלך לתגלית הזו נראית כאדישות וזה נראה מפתיע, אבל אני לא חושב שאת אדישה, נראה לי שזה עורר בך משהו למרות נסיונותייך שלא להרגיש שום דבר. הייתי ממליץ לך לברר את המחשבה שהעלית שהקושי שלה לעזוב משפיע עלייך, אולי זה משחזר משהו מהעבר, אני לא יודע. אני שמח שיש בך משהו קל יותר, לילה טוב, דרור

איזה דיכאון. בא לי למות... אני שונאת את החיים האלו.