החור שבלב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לליאת ולכולם... בתקופה הקשה של חיי, הסתובבתי ימים שלמים עם גוש גדול בגרון, ועם בור ענק בלב. הכל כאב, הרגשתי לבד. לא נתתי לאף אחד להתקרב. הרחקתי. כי מי יכול היה להבין? להיות איתי? באמצעות הטיפול - הגוש הצטמק, הבור נחפר עוד קצת, ונוקה. לאט לאט אני מרפדת אותו. בזהירות. רק במה שמתאים. הוא כבר כואב פחות. אבל לפעמים משהו מג?ר?ה אותו, והוא מתחיל לכאוב.קצת. ואז, האוטומט שבי מנסה שוב להרחיק. ומישהי, יקרה לי כל כך, לא נותנת לי להרחיק. לא מוותרת לי. מלמדת אותי שיכול להיות מישהו ממול, שמבין, שמרגיע. אני יודעת שהיא מבקרת פה לפעמים. שיש לה גוש משלה, בור משלה. למענה, ולמען כל אלה שמכירים את הגושים והבורות, ונלחמים יום יום לריפויים אני מצרפת את השיר הבא. הוא נכתב על ידי אהוד מנור, ופורסם סמוך לפטירתו בירחון: "רגש" בנוגע לרגש - אהוד מנור אתה אף פעם לא יוצא מזה הבור הפעור בתוך הגוף, המועקה הכבדה בחזה והעצב המתוח, החשוף. אך לפעמים, כשהייאוש מוחלט, אתה רואה עיניים ושומע אנחה ומבין שהקול והמבט שייכים לאותה משפחה, ויש לך פתאום סיכוי לרגע מנוחה לצל שכחה אפילו לשמחה שבת שלום הדר
תודה לך, אחותי. על הכל. בזכות המילים שלך, כבר פחות כואב לי הבור. מרגישה את היד שלך עליו. כ-מ-ה ש... וליאת, השיר ששלחת לויק, הניח גם הוא, שכבה קטנה של ריפוד על הבור שלי. לילה טוב
הדר יקרה, אחות צעירה, וכל המסתופפות תחת עץ האהבה, חזרתי עכשיו מטיול קסום בצפון. השקדיות פורחות, הכלניות, העיריות, החרדלים, עד שבא לבכות. דווקא מול כל היופי הזה, והשירים הנכונים בדיסק שבאוטו, נפערו גם הבורות שלי לכדי סדק צר, והתרפדו להם שוב, ושוב, ושוב. חזרתי חמושה בארבע צנצנות ריבת תאנים מתוצרת הגליל. שום דבר רע לא יכול לקרות בתנאים האלה. השיר ששלחת מקסים, הדר. אפשר להחליט על שבוע טוב? לכולנו? ליאת
הדר, היה לי אתמול בלילה רגע של כאב נפשי שהיה ממש פיזי. לא הצלחתי לבלוע. הנשימות לא היו סדירות. רעדתי. חשבתי על סיטואציה עצובה שהייתי שותפה לה לא מזמן. וכאב לי. כאב לי נורא. הרגשתי ממש את הלב שלי מתכווץ. ניסיתי לחשוב על העתיד. להגיד שעוד יהיה בסדר. לצערי אני כבר לא מאמינה בזה (בנושא אחד מאוד ספציפי). הוספתי קצת משלי... מקווה שזה בסדר. ההודעה שלך נפלה עלי בול... לצערי... ליאת, לי יש בעיה עם עניין המקום. איך יודעים שלא נותנים לו יותר מידי מקום? וכאילו, אין טעם לשאול. כי אף אחד לא יגיד לי שאני בכיינית... שיהיה שבוע טוב. נורית
נורית יקרה, כולנו נושאים הבנה עמומה ביחס לדברים קשים שאין ביכולתנו לשנות. כשזה מכה בנו בפתאומיות, זה עושה בור. את לא בכיינית, נו באמת. יש לנו לב אלסטי, שמתרחב כמה שצריך. שולחת לך כוח וחיוך ליאת
נורית, האישונים התרחבו בתדהמה והלסת נפלה על המקלדת ... גם את נפלת לי בול.. ממש! אפילו בשאלה ששאלת.. וואוו.. מאחלת הקלה, (לילך)
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
