..

אני לא מצליחה לחשוב על שום פתרון או משהו מנחם.באופן פרדוכסלי מה שמרגיע אותי ונותן לי שלוה זה לא דבר טוב.אני מרגישה שהגעתי רחוק מדי ואני מנסה להגיע להחלטה אם אני רוצה לחיות ולהילחם או לא.זה מפחיד אותי ומרגיע אותי בו זמנית.

ויק יקרה, נדמה לי שאני מצליחה להבין. יש מידה של נחמה ברעיון של אחריות מלאה, כולל על ההכרעה אם לחיות או לחדול. מבחינות רבות, כבר אדם הראשון חרץ את גורלו במו ידיו, וגורש בשל כך מגן העדן. כמעט באותו מעמד, קיבלנו גם את ההכרח של "בזיעת אפיך...". כנראה שאין לנו ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, למצוא בכל יום מחדש את הסיבה והמשמעות. שולחת לך שיר קטן של יונה וולך- שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב אגור איתו כמו מים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך. שלך ליאת

שיר קסום.הסכר שלי כבר "התפזר".נאבקתי במים זמן רב עם תנועות רגליים וידיים שעייפו אותי מאד.אני חושבת שנאבקתי לא רק בשביל עצמי.אבל עכשיו אני מתלבטת אם להמשיך להיאבק.הרעיון להפסיק דוקא עושה לי טוב,אני מנסה להבין מה זה אומר ומה כדאי לעשות.