עייפתי..

קודם נשמיט את סימני הקריאה. אחריהם, את הנקודה, הפסיק וסימן השאלה נשמיט את מילות החיבור, הקישור והיחס נבטל את הפעלים נוותר על שמות העצם ומילות התוכן איתם יעלמו גם הרעיונות והמחשבות יוותרו שורשים, תבניות ומשקלים ריקים ומרווחים... הרבה מרווחים בין המקומות בהם היו פעם מילים עייפתי...

אהלן אורנה, סתם כתבתי קישקוש, סליחה.. קדרות... (מכירה?) מתחשק לי קצת לעדכן בענייני דיבור ואי-דיבור...זוכרת? אפשר? אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתיתן לי קצת לשתוק. שלא תמהר לדבר וגם אם אתפתל קצת, לא נורא... זו הייתה שיחה מורכבת כי אמרתי כמה דברים שאולי לא קל לשמוע.. שהיא נמנעת או מוותרת לי במקומות שקשה לי שדווקא את המקומות שאני מסמנת כקשים, דווקא עליהם היא לא שואלת או אליהם היא לא הולכת איתי (כמו השתיקה) הרגשתי סיפוק שהצלחתי לומר הכל, אבל כשהרמתי את הראש להציץ בה הרגשתי צורך לקרב אליה את הכיסא שלי קצת כאילו לפייס אותה...(ודיברתי ברגישות, באמת..) בסוף השיחה היא אמרה שהיא מפרשת את בקשת השקט כרצון להרחיק אותה. שאולי היא התקרבה מדיי ובשתיקה אני שבה לשליטה הסבר סטנדרטי ... מהפרשנות הזו אני מבינה שהיא מרגישה שהרחקתי אותה. חבל לי... כנראה שלא סתם הרגשתי צורך להתקרב אליה קצת עם הכיסא השתיקה היא אמנם מצב טבעי בשבילי, אבל דווקא בגלל שהיאוש והעצב פורחים שם והמילים?...דווקא הן מסיטות משם.. הזמנתי אותה להצטרף אליי למקומות בהם העצב קיים.. איך לא הבינה...איך לא ראתה..? כנראה ששוב זו אחריות שלי להסביר (כי אחרת איך תדע) אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא לא הבינה לאורך הדרך? איפה עוד היא מפרשת אותי סטנדרטי; 'התנגדות לשינוי'..? קשה... לאט לאט אני מניחה... תודה שהקשבת,.. לילך.

לילך יקרה, מכירה קדרות, וכבר מכירה קצת את הדיבור שלך, האופייני לך כל-כך... אני חושבת שכדאי להשהות עוד טיפונת את הידיעה, לבוא אליה שוב עם התלהבות 'הסברית' (שלא קל לגייס מתוך קדרות), להתעקש עלייך ועל זכותך לבנות איתה שם משהו מתאים ומיטיב. אולי באמת משהו נסגר בה לרגע (זה קורה לטובי המטפלים...), אבל אם מתעקשים אלה בדיוק המקומות שמהם גדלים. חזקי ואמצי, טוב? אורנה