בכי

שלום, היה בסוף השבוע ויכוח (עץ) לגבי בכי של מטפלת באמצע פגישה מול מטופלת שלה בעקבות תכנים שהמטופלת מעלה תוך כדי השיחה. והדבר משך את תשומת לבי. אשמח לדעת יותר, למה הדבר אינו מקובל מבחינה מקצועית. הרי אתם בני אדם ויש לכם רגשות שלפעמים אי אפשר לשלוט בהם. אני דווקא רואה בבכי של המטפלת שלי כסוג של שותפות, של הבנה, הרגשה הדדית... שהיא כואבת את כאבי. וזה מה שהטיפול אמור להיות? לא? שותפות, מסע ארוך על אופניים.....?!!!! את יכולה להסביר יותר את הנושא.

שלום כרמית, אנסה להבהיר: העמדה הניטרלית של המטפל, הנפוצה בעיקר בפסיכואנליזה ובגישות טיפוליות השואבות משם, נועדה לאפשר למטופל לברוא בחדר הטיפול ייצוגים של דמויות ושל יחסים מעברו, עם מינימום 'הפרעה' מצד דמותו הממשית-המציאותית של המטפל. מאז שנוצרה העמדה הטיפולית הזו זרמו מים רבים בברזי הפרקטיקה הטיפולית, וכיום יש גישות הרואות בדמותו הממשית של המטפל חלק בלתי נפרד מההתרחשות הטיפולית הספציפית המתקיימת בין שני אנשים: האדם שהוא המטופל והאדם שהוא המטפל. אבל גם בגישות האלה, חשיפה עצמית של המטפל היא אקט שנבחן בכובד ראש, מתוך ניסיון לא להעמיס על המטופל אינפורמציה מיותרת ומכבידה. בכי של המטפל יכול להיחוות כאקט של קרבה והשתתפות מחממת לב, ויכול להיחוות כאקט בלתי מובחן, חודרני ומעיק. הדרישה המקצועית מהמטפל, היא לבחון האם ביטוי רגשי כזה מצדו מועיל למטופל ולקשר הטיפולי, או שמא מדובר ב'פריצה' לתוך הקשר הטיפולי של חומרים אישיים שמקומם אינו שם. וזהו, אגב, תפקידו של המטפל כל העת: להיות קשוב למקום בו המטופל נמצא, להגיב אליו באורח מדייק, להתבונן בתהליך, להכיר במקומות בהם הוא עצמו מעכב תהליך, וכן הלאה... לילה טוב, אורנה