אני...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שונאת את עצמי .שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי שונאת את עצמי. ש ו נ א ת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מחר יום האהבה . לא מוצאת ת'כוחות לצאת עם חבר שלי לחגוג את זה וגם יוצא השבוע התאריך של החצי שנה שלנו ביחד. לא מרגישה שיכולה להנות מבילוי והפתעה(שהוא הכין לי ואיני יודעת מהי..) רק מרגישה שרוצה להיעלם.למות.
חן היקרה, איך אדם שמעודד ותומך כמוך,אפילו כשרע לו,יכול לשנוא את עצמו כ"כ? איך אדם אהוב כמוך ושיש לו חבר אוהב יכול חשוב על מוות ?(התעקבתי כמעט דקה עד שהצלחתי לרשום את המילה 'מוות',כי זו מחשבה נוראית ואינך צריכה אפילו לחשוב על כך). מאחלת לך שתרגישי יותר טוב, שתרגישי הקלה, משתנה
מאחלת גם לך ,הקלה מהירה. הלוואי. ליל מנוחה, יקרה
אורנה בוקר טוב, אני כל כך רוצה , לפרוק את המטען שיושב בלב ,וכרגיל ,קשה. ההרגשה איומה. כל כך איומה שקשה לי להסביר אותה גם איני בטוחה שאתם,כאן ,רוצים בכלל "לשמוע" אותי. "להחזיק" אותי. מרגישה שאני מעייפת לא רק אתכם , גם את עצמי. רוצה כל כך לשים קץ לסבל שבפנים. מרגישה שנוחתת ישר לפנים. עשיתי חתכים(לא עמוקים.. אני אף פעם לא חותכת עמוק כדי לא להרוס את הגוף ,אבל מצד שני רוצה להרוס אותו, מרגישה שהוא מושחת ,משומש, סוג ב'.הרבה פגעו ,והשחיתו את הגוף) על אף שהבטחתי לעצמי ולמטפלת ולפסיכיאטר שאני לא עושה יותר... שאני מפסיקה להוציא את התסכולים,הכעסים על גופי... נכשלתי לא עמדתי בזה, חיפשתי משהו שיקל במיידי. והפציעה העצמית לא מקילה, גם מובילה להרגשת תסכול, וחששות אחר כך שישאר סימנים על הגוף, חברה שלי אמרה לי שאם אני חוששת זה אומר שבפנים כן אכפת לי מעצמי,כי אם לא היה אכפת לי הייתי ממשיכה לחתוך בבשר החי ועושה זאת באופן תדיר ולא לעיתים. היום לא התאפקתי.גם חתכתי קצת, וגם "התעסקתי" עם העור מסביב לציפורניים ופצעתי עד הדם. בסוף אהיה מכורה לפגיעה עצמית ,ואני חוששת מזה... מרגישה כל כך נואשת , כמו ילדה שצריכה עזרה עכשיו ואין... מצפה כבר לראות את האותיות הכחולות מתחת להודעה שלי, עם השם שלך. מצפה שתגידי משהו שיקל מיידית. אבל יודעת שזה לא יקרה. סליחה,אורנה שאני עושה לכם את זה. הלוואי שכבר אלך מכאן, שאמצא את הכוח לסתום ת'פה כשקשה... מצטערת, מקווה שתסלחי.
לחן אני לא מכירה אותך אומנם...ולא יודעת מה חווית בחיים שלך שגרם לך להרגיש ככה..אבל לדעתי, שום פסיכיאטר, שום פורום לא יוכלו לעזןר לך אם לא תחליטי קודם,שאת עוזרת לעצמך, שאת תהיי חזקה ותתמודדי עם מה שעובר עלייך. יש הרבה אנשים טובים שישמחו לעזור לך...ויתנו את הכל בשביל זה אבל הם לא יהיו שם כשאת תחתכי את עצמך...או גרוע מזה לפני שאת מבטיחה למטפלת שלך או לפסיכיאטר הבטחות...תבטיחי לעצמך ותאמיני בכוחות שלך....ואז הם באמת יוכלו לעזור לך...כולנו נוכל.
שלום חן, הנה "האותיות הכחולות" מתחת להודעה שלך, והן מלוות ברצון להיטיב, אך גם בידיעה שלא תמיד אפשר להגיע... כשאני עוקבת אחר ההודעות שלך אני מבינה מהן שאת נמצאת בטיפול רציף ועקבי, שאת מקיימת קשר זוגי רציף ועקבי, שאת נאבקת ומתמודדת עם כאבי החיים... זוהי בהחלט הדרך הנכונה! להמשיך ללכת עקב בצד אגודל, עוד יום ועוד אחד... מחזיקה לך אצבעות, אורנה
לחן אני כל כך מבינה מה שאת מתארת. הייתי במקום שלך, ואני תמיד עלולה ליפול אליו שוב. לא חשוב איזה החלטות אני אעשה עם עצמי, כי כשזה קורה - ההרגשה האיומה הזו, שוב היגיון לא עובד, אלא כאוס בגוף, ובנפש, הרגשה שאת נעלמת מהמציאות הזו, למקום שאין בו מילים, למקום שאת חייבת לראות את הדם כדי להרגיש קיימת. בזמנים האלה גוף ממשי אחר יכול להוות גלגל הצלה, אוויר לנשימה, תזכורת למקום השפוי שאתה לאט לאט טובע ממנו לתוך חור שחור. אף פעם לא מובן לי אנשים שאם ההרגשה היציבה שלהם באים בבקשות תחליט קודם לעזור לעצמך. זה כמו להיות בביצה טובענית, ומישהו עומד על הגדה עם מקל וומר לך - אבל קודם תחליט שאתה רוצה לצאת, מה כל החשיבות הזו לעצמי יציב ויחיד שלא צריך אף אחד...כשאתה לא רוצה להיעזר באחרים אומרים לך שאתה צריך להושיט יד, וכשאתה עושה את זה אורמים לך..רק אם אתה לא באמת צריך. אז עכשיו את חייבת יד - קחי, קחי גם חיבוק, קחי מה שאת צריכה. כשתהיי חזקה שוב , אז תהיי, בינתיים את לא..וזה בסדר. שולחת כוחות..אחת שתוהה על הבקשות האלה, כשהיא שומעת אותן מכוונות גם אליה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
