ליאת שלום

אני מצטערת לומר שהדבר שיותר מכל אני מתחרטת עליו בכל 32 שנות חיי הוא, טיפול פסיכולוגי שעברתי. למעשה מה שקרה שם בטיפול, שוחזר אחד לאחד הקשר עם אימי (שהוא מורכב לכשעצמו), אך להבדיל מהקשר עם המטפלת - עם אימי תמיד ידעתי איך לשמור על מרחק (אפילו ג"ג) ובכך לשמור על עצמי. כמה שזה נשמע נורא, אך ידעתי שאם אתכופף ע"פ החליל של אימי אני לבסוף אגמור כמוה. חייה אומללים, מלאה ברחמים עצמיים ומאשימה את כל העולם על אכזבותיה וכשלונה, לעולם לא לקחה אחריות על דרכה או יותר מכך, לעולם לא הרגישה קומפוטנטית בחייה, לדעתי, כל דבר שנקרה בדרכה היא הורסת, החל ממערכות יחסים וכלה במעשים. לכן, בשביל לא לגמור את חיי כחייה, תמיד מאז שאני זוכרת את עצמי (עד הטיפול הכושל), ניווטתי את חיי די בהצלחה, בתחושת שליטה מצויינת ומעבר לכל בתחושת קומפוטנטית יחד עם שביעות רצון עצמי, ושמחת חיים. עכשיו, שנתיים מאז הטיפול...נגרם לי נזק משמעותי מכל הבחינות. היתה רגרסיה, חוסר יכולות ואימפוטנטיות מצד המטפלת, קרירות, ריחוק והתנשאות גרמו לי באופן הדרגתי מבלי משים, לוותר על עצמי!!!!!! מה שכל חיי נזהרתי ממנו בצורה תקיפה אפילו. אני משערת ומאמינה כי כל ההגנות שלי התמוטטו, אחרת איך ניתן להסביר את הדרדרותי לכדי משבר עם סימפטומים פסיכוטיים קלים. הייתי נתונה לחרדה מאוד גבוהה וחשתי איום גדול על נפשי וקיומי. ברצוני לציין, שלפני שההדרדרות החלה, כנראה וחשתי בדבר שמתקרב ומתמשש וביקשתי לעזוב את הטיפול, נחלתי יחס עויין מצדה, תוקפנות ושימוש בשפה מקצועית. כלמעשה ממש כבר עברתי את הסף וכיליתי את כל כוחותיי עזבתי אותה בבושת פנים ובתחושה קשה של כעס, חרטה, והאשמה עצמית שנשארתי שם כשהייתי צריכה לעזוב ולא לחזור. למעשה הייתי מבקשת לדעת, אם לאחר שכל ההגנות שלי התמוטטו ונשארתי חלשה ומרגישה כקורבן,אומללה ולמעשה נהפכתי במחי יד לאמא שלי. הייתי רוצה להחזיר לעצמי את תחושת הקומפוטנטיות, השמחה, החיות והויטליות, תחושה שהחיים שלי מתנהלים כסידרם ולרוחי. אותה מטפלת לעולם לא לקחה אחריות בשום דבר או אפילו על טעויות שנבעו מחוסר מקצועיות. מרגישה שהפסדתי לה, שיצאתי עם על התחתונה והזנב בין הרגליים. מעבר לכך, חיי היום חסרים בכל התחושות החיוביות שהיו לי על עצמי ועל חיי. הלוואי והיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, וזה לא שהיום אני יותר חכמה אלא, גם אז ידעתי כי היא לא מתאימה לי. אבל רציתי כנראה לרצות אותה, לגרום לה להרגיש טוב במחיר של נשמתי ורוחי. עכשיו חיי נהרסו, ולא אני לא מנסה להיות דרמטית, אלא פשוט אני שנתיים מהאירוע ועדיין חשה ברע מאוד, מיואשת, מתחרטת, קורבן אומלל, וללא תקווה כי המצב יכול להשתפר מאחר וכל כוחי אזל, כאילו היא מצצה את מיץ החיים ממני...שום דבר לא נחווה אצלה כטוב, אף על פי שהייתי מבסוטית מעצמי ומחיי, אני לא מתביישת לומר זאת אם כי, לדעתה זה היה ...בעצם, אחסוך ממך וממני שוב את העלבון הקשה שספגתי ממנה ולא מרפה. תודה וערב טוב

למעשה, עד היום אני אובדת עצות ומסתובבת כמו פרפרה. אני כל הזמן מגלגלת בראש את הדברים, המידע שקראתי באינטרנט, ובכלל הנזקים הבלתי- הפיכים והקבועים לצמיתות שיתכן שאני סובלת מכך. ועצם זה אני חשה כי כל חיי נהרסו לבל ישובו כפי שהיו קודם. ואני מדברת על : 1. עלול להיות נזק תמידי וקבוע של ירידה באנרגיות, בחיות, במוטיבציה ובמרץ עקב הפסיכוזה שעברתי (אומנם לא אובחנתי כחולה, אך לך תדע אם באמת לא נגרם נזק, וככה אני בנתיים צריכה להעביר את חיי בידיעה של חוויה שהשאירה את חותמה לכל החיים באופן הכי רע שיכול להיות עבורי) 2. אולי הנזק הוא רגשי, שגם אני מניחה שאין ערבון מלא להתגבר עליו 3. אולי אני סובלת משניהם? גם אפשרות! ולמעשה חסר לי את מספר 4 שאומר כי באמת הפעם הכל לטובה :), כעבור שנתיים באותו מצב אני כבר חדלתי להאמין, לפחות לאופציה שאחזור לנעמה בדיוק כפי שהיתה קודם. וסליחה על חוסר הצניעות, אך אני לא מוכנה לקבל פחות מזה בחיי. רק לצורך הפרוטוקול- נטלתי כדורים אנטי דכאוניים- לא עזר. הייתי אצל טובי המומחים, ולא יודעים מה לומר לי מלבד שלדעתם אני לא חולה. אך עדיין תשובה חד- משמעית על נזקים אפשריים, כנראה וקשה לדעת, ואני לא מוכנה להמשיך לחיות בחוסר הידיעה או בתחושה שהיום אני פחות שווה מבעבר.

כי אני לצערי לא מתעייפת, וזו למעשה בעצם עיקר הדברים נראה לי.... בעקבות כל מה שקרה לי ונכתב לעיל, אני חושבת שפיתחתי אובססיה כפייתית אומנם ללא טקסים, אך חשיבה בלתי פוסקת וחרדה שמשהו לא בסדר איתי כיום. וכמו נבואה שמגשימה עצמה, אכן פיתחתי סוג של o.c.d ...נדמה לי כי פסיכיאטר אחד טען כך. ואני די מסכימה אתו עכשיו. איבדתי שליטה על מחשבותיי עקב פגיעה חזקה ומשמעותית באגו ובדימוי העצמי שלי, הפצעים נפתחו בצורה קשה של הצפה בפורום אינטרנטי מלווה בקריאה אינטנסיבית שלי על הפרעות ומחלות נפש. קשה לי ביותר אם חוסר תחושת רווחה פנימית שאיבדתי ועקב כך גם תחושת הנאה והיותי נוכחת ברגע. אני נכנסתי לחשיבה מעגלית כאשר אני בודקת את עצמי כל הזמן. אך, כל זה נובע כי אני לא חשה את עצמי, אני חשה בכל רגע בתחושת זרות עצמית איומה וכל זאת מלווה בתחושת חרדה מאיבוד לשיטה אשר משתקת אותי הן בספונטיות שלי ובזרימה תקשורתית. האם לדעתך ניתן להתגבר על כך, אני יודעת שזה נשמע מוזר ככה שאני מבקשת מענה לשאלתי זו, אך אני ממש סובלת בגלל זה.

נעמה, מנסיון. יש טיפולים טובים לאחר טיפול ראשון לא מוצלח או אפילו גרוע. נראה לי שאת זקוקה לכזה.