לליאת( :

זה הכל.תודה שאת כאן.לי אישית פורום תמיד נותן כוחות להמשיך הלאה.בהזדמנות אני מבקשת סליחה על זה שכתבתי לך פעם למאיל האישי בלי רשות.

חני יקרה, מעולם לא חוויתי אותך כמשיגת גבול! נוכחותך בפורום נעימה וחברית תמיד. מה שלום כל הקטנטנים? את עוד מניקה? ספרי קצת מה שלומך ליאת

נעים לי שאת מתעניינת.מצד אחד עולמי חוזר לישובו.אני מרגישה סביב נפשי איזה מעגל אינטימי,זה מקום איפה אני נפגשת "איתה" ועם בעלי.השטח הזה מוקף שיריון או חומה ובשער עומד שוטר קפדני."לה" ולבעלי יש כרטים כניסה ללא בדיקה בעיקרון.זה די חדש לי.אני מקבלת סמכות תורה וסמכות "שלה" ומה שקשור לבני אדם יש לי רסן כלפי פנים ושיריון כלפי חוץ. מעניין שפתאום שכבוד,קבלה והערכה שהיא נותנת לי נהיו שלי.הרגשתי ואמרתי לעצמי על באמת שאני בת מלך(כך תורה מתארת קשר בין קוב"ה ובני ישראל).שאילה של חולשה וכח לא מעניינת אותי יותר.זה מעניין כי בעצם היא מעניקה לי קשר יציב,מכיל ותומך אך זה ממש לא טיפול.אני לומדת אותו,אני אוהבת אותו,צומחת ממנו.אני לא מרגישה יותר קרעים ביפנים.כן יש לי לפעמים מין תחושה שאני עוברת מישור אחד של ה"אני" לאחר כשסתם מקשקשים,מדברים עלי בהווה ובעתיד,נפגשים או משתתפים בשמחות ,אבל כל זה עם תחושה ברורה שזה אני.אני קברתי והעמדתי מצבה בנפשי על כל מה שלא יהיה לעולם כדי להבין מה בדיוק אני מחפסת כאן ועכשיו.ובאמת הרגשתי שכאילו קבר שהיה פתוח ניסגר והפסיק לזלול כוחות.אני במקום של לבנות בעצמי מקור לכוחות אמיתיים ומנסה להבין מה יש כזה בקשר שלנו שנותן לי לשאוב ממנו כוחות...מחשבות של הלילה...הקטנים מתוקים,כמו תמיד חולים בחורף אחד אחרי השני.הגדולות ממשיכות לחלום על כיטה א,משחקות בבית ספר.מצחיק,כבר יש עם מי לנהל שיחה רצנית.כל הזמן צריך לחשוב על מה להגיב ועל מה לא.מה להגיד,איך.הקטנים דורשים את הצומי שלהם.בקיצור,עבודה,עבודה ועבודה-קשה אבל כייפית וחשובה.אני מתייחסת לבניית בית,אפילו לדברים אכי קטנים כלבניית בית מיקדש קטן...אולי כי אני יודעת ש"בית" זה דבר אכי חשוב שילדי צריכים להפנים...ובעצם גם אני.איך אני מרגישה?לא יציבה מבחינה רגשית וגם זקוקה להרבה חום וצומי.מקווה שלא היתי משעממת.לגבי אנקה,אני לא מניקה לצערי כי אין לי ולכן לידה תמיד מהווה בישבילי שינוי דרסתי,גם הורמונלי וגם ריגשי.אבל נראה לי שהפעם הכל עובר בשלום יחסית.